בליל הסדר מצווים אנו לנהוג כבני מלכים. חכמינו לא הזניחו את האלמנטים החומריים הכלולים בכך: עריכת השולחן בכלים נאים, אכילת אוכל משובח בהסבה כבני מלכים ועוד. מאידך ליל הסדר נתפס אצל רבים כאתגר (בצחוק המהול במעט רצינות), מחמת האריכות בסיפור יציאת מצרים באמירת ההגדה וההמתנה לאוכל. בגירסאות שונות מסופרת בגאווה יהודית האגדה על אותו הגוי שהשתתף בליל הסדר ולא הצליח להתאפק עד להגשת המאכלים ב'שולחן עורך'. האם ייתכן שישנה סתירה בין סיפור יציאת מצרים לתחושת החירות והמלכות? מדוע המשפחות המהדרות ומאריכות בקריאת וסיפור ההגדה נאלצות בסופו של דבר לסעוד ב'שולחן עורך' במהירות? כדי לענות על שאלה זו יש להבין תחילה מהי מטרת ההגדה, ומדוע תוקנה דווקא לפני האכילה. אם נסקור את חלקי ההגדה נגלה כי לאחר שאנו פותחים בהזמנת אורחים ותפילה לגאולה, אנו קוראים את הלכות סיפור יציאת מצרים: לאלו שאלות עלינו לעורר את הילדים, אפילו כולנו חכמים, המצוה להרבות בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה, וכיצד עלינו להשיב לכל בן ובן כפי הבנתו. רק לאחר פתיחה זו אנו מתחילים לספר ביציאת מצרים. מדוע צריך ישנו צורך לקרוא את ההלכות אם ממילא אנו עומדים לקרוא כעת את ההגדה? האם מצאנו בדומה לכך קריאה משותפת של הלכות תפילה לפני התפילה? השאלות הללו מובילות לתובנה פשוטה: מטרת חכמים בתיקון נוסח ההגדה אינה צמצום מצות סיפור יציאת מצרים למשפטים אלו. בלילה זה אנו מחויבים בסיפור יציאת מצרים מן התורה, וככל מצוה דאורייתא – אסור לאכול לפניה שמא ימשך באכילתו ולא יקיים את המצוה, לכן תיקנו חכמים נוסח קצר לקריאת סיפור יציאת מצרים (שקריאתו בקריאה משפחתית ממוצעת אורכת מעט יותר מ30 דקות), כדי שנקיים את עיקר המצוה ונוכל להמשיך את הסדר כשאנו סועדים כבני מלכים. על מנת שאיש לא יטעה ויחשוב שבקריאת ההגדה סיימנו את חובת סיפור יציאת מצרים, אנו קוראים בתחילת ההגדה את הלכות סיפור יציאת מצרים, כיצד עלינו להרחיב ולספר לכל בן כדרכו, כדי שבמהלך הסעודה נאריך בסיפור יציאת מצרים כאותם חמשת התנאים שישבו בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. בסדר כזה אנו מרויחים את שותפותם המלאה של הילדים והמבוגרים המתקשים בהמתנה עד שעות מאוחרות, וכפי שכתב השולחן ערוך (תעב, א) "מצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו", בעל המשנה ברורה (שם שעה"צ ב) מסביר את טעם הדבר: "יש למהר ולהגיע לידי מוציא מצה, כדי שישאלו התינוקות למה אוכלין מצה וכשהן מסובין דוקא, ולמה אוכלין מרור, וענין הטיבול בחרוסת, ואף על גב דבסדר ההגדה תקנו מה נשתנה בתחלת ההגדה, אין בכך כלום, דעיקר השאלה והתמיה של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה בעיניו". סדר כזה מעמיד בפנינו שני אתגרים: האחד – החלטה משפחתית להיות קשובים בעת הסעודה לסיפור יציאת מצרים. האתגר השני שייך לאופן סיפור יציאת מצרים - במשך שנים הורגלנו להקדיש עיסוק רב לנוסח ההגדה והנאמר בה: מדוע דווקא ארבעה בנים? מה התשובה לבן החכם? למה החכמים ערכו את ליל הסדר דווקא בבני ברק? מדוע אנו מזמינים את האורחים דווקא בארמית? ושאלות ודרשות נוספות הדומות לכך. לעיתים נדמה שישנו פער בין מצות הסיפור ביציאת מצרים לדרשות ופלפולים במבנה ההגדה. אם נבצע את עיקר סיפור היציאה בזמן הסעודה ולאחריה, במקום להתעסק בפרטי הלכות ההגדה, נעסוק בעיקר סיפור היציאה: במכות מצרים ובניסי השם עמנו. וכך נקיים את המצווה כפי שהגדירה הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז): "הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו ומה שענו אותנו המצרים ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה, על כל החסד אשר גמלנו הרי זה משבח, כמו שאמרו: 'כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משבח'". (סדר זה מגובה במקורות הלכתיים רבים, ומיישב הלכות רבות בדיני ליל הסדר. ניתן לקבל מקורות נוספים במייל itshak.slotin@gmail.com)