אם על כל פעם ששמעתי את המשפט ”לכל אחד יש את האמת שלו וצריך לוותר למען השלום” הייתי מקבל שקל, היום הייתי מיליונר. כמה פעמים כבר שמעתי שצריך לוותר על האמת שלך בשביל שיהיה יותר נעים ונחמד לכולנו.
יש אנשים שאוהבים להתפשר. הם חושבים שאם יוותרו על האמת אז ירוויחו יותר. אם נוותר על ארץ ישראל יהיה כאן מזרח תיכון חדש וננגב חומוס בדמשק, אם נתפשר על מעמד הרבנות ובתחום הדת והמדינה אז כל ישראל יהיו חברים, אם נשכח ונחביא את הלכות צניעות אז יאהבו אותנו ויצביעו יותר לבית היהודי.
כילד אני זוכר שהסבירו לי שייחודיותו של ציבור הכיפות הסרוגות הוא בזה שהוא משמש כגשר בין החרדים לחילוניים. אחד הדברים שהבנתי כשהתבגרתי היה שעל גשר דורכים. בגירוש מגוש קטיף הרגשתי את הכאב הצורב של עקבות הדורכים על הגשר-עלינו. שמעתי נאומים-כתובים-היטב על רגישות ונחישות אבל הרגשתי בעיקר את הנחישות של מי שנלחם באמת שבא אני מאמין.
בתהליך ההתפכחות הזה הבנתי דבר אחד מאוד פשוט, ”והאמת והשלום אהבו” (זכריה ח יט). אם הדרך לשלום היא בעצם וויתור שיטתי ומתמשך על ערכים אז לעולם לא נגיע ליעד. אם דרכנו היא דרך הפשרנות אז כדאי שנחשב מסלול מחדש.
שלום אמת מבוסס על אמת שלמה ולא על אמת חלקית. לא רק שאין סתירה בין שלום לאמת, אלא שיש אהבה ביניהם מכיוון שהם משלימים אחד עם השני. אם בקבוצת כדורסל לא יגדירו היטב מה התפקיד האמיתי של כל שחקן אז כל אחד מהם יחרוג מתפקידו האמיתי ויפגע בחברו ולכן צריך להשתמש במידת האמת כדי להגדיר את התפקיד המתאים והנכון.
אנשי השלום האמיתיים הם אלו שמבררים את האמת עד הסוף. כשהאמת בהירה אז מתברר עד כמה לכולם יש מקום וכל אחד מאיתנו משלים חלק בפאזל הגדול של האמת. דווקא תלמידי חכמים שאינם מוותרים על האמת הם אלו שמעצימים ומבססים את השלום, “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ‘וכל בניך לימודי ה‘ ורב שלום בניך’ אל תקרי בניך אלא בונייך” (ברכות סד א)