הרב אליעזר מלמד במאמרו שפורסם בגליון 'בשבע' האחרון, שם דגש על דיוק הפסוקים ומתוכם על המציאות הכואבת, כי נכונות לוויתורים בארץ ישראל, נובעת מחוסר בהבנת ערכה של הארץ הקדושה, והסיבות הבטחוניות והדמוגרפיות הינן "תרוצים".
מתוך דבריו של הרב, אבקש לעורר, שמא, חלילה, הדברים אינם נוגעים רק לאנשים מן "השמאל", אלא החולשה ביחס לארץ ישראל במידה מסויימת קיימת אצל כולנו, ואולי נתחזק כולנו בעניין.
אפרש דברי מן הקל אל הכבד:
1) כידוע הארץ שנתנה לאברהם אבינו מתפרשת מנהר מצרים ועד לנהר פרת. בימי ההתנחלות בארץ, גרו שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה בעבר הירדן, ושבטי זבולון ואשר בצפון הגליל הנמצא היום תחת שלטון לבנון.
אפילו המנדט הבריטי כלל את עבר הירדן, וכאשר קרעו חבלי מולדת אלו משטח הבית הלאומי, הן מרן הרב קוק והן ז'בוטינסקי הביעו מחאה חריפה. אחרי מלחמת ששת הימים, רבנו הרצי"ה לא הצטרף ל"תנועה למען ארץ ישראל השלמה", כי מערב הירדן אינו "ארץ ישראל השלמה".
לצערנו, כיום, כמעט ואין איש הקורא לשחרר את עבר הירדן והלבנון מרשות זרים, ולהתיישב שם. נראה ש"התרגלנו" למצב בו חבלי מולדת אלו נמצאים ברשות אחרים, ולא "בוער" לנו לרשת אותם.
מדוע?
האם גרועים אנו מאחאב מלך ישראל, שיזם מלחמה לכבוש אותם "הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם"? (מלכים א', פרק כב פסוק ג')
2) חמור מכך, כאשר אנשים מתוכנו מעלים את "התוכנית המדינית של הימין", רבים מאיתנו מציעים סיפוח שטחי C, ומתן אוטונומיה בשטחי A וB.
אין צורך להאריך ביחסו של הרב צבי יהודה זצ"ל למושג "אוטונומיה", וכמה הוא זעק עוד לפני מלחמת ששת הימים "איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו? איפה עבר הירדן שלנו? – האם אנחנו שוכחים אותם?"
אולי, הנכונות שלנו (כלומר, של חלק מהמתנחלים, מועצת יש"ע, ראשי הבית היהודי וכו') להסכים לאיזה שהוא שלטון זר אף בחלקים מארץ ישראל המערבית, מעידה כי גם אנו צריכים להתחזק בקישור שלנו לארץ ישראל.
(ואני מכיר את השיקולים שסיפוח מלא של כל יש"ע, כולל מתן אזרחות לערבים, עלול להביא לבעיות דמוגרפיות קשות במדינתנו, ואף לטשטושה כמדינת העם היהודי. ומסיבה זו אני בעד סיפוח בלי מתן אזרחות, והמחיר שווה גם אם "יאשימו אותנו בגזענות", שזהו מחיר שעדיף על פני חלוקת הארץ, או מתן אזרחות לאנשים מן העם האויב.
אך הרב מלמד כבר כתב, שמי שבאמת אוהב את ארץ ישראל, אינו מוכן לשום בעלות זרה בארץ, גם אם יש בעיות דמוגרפיות.
ובפרט, שההבדל בין נכונות לוויתורים בשטחי A וB לוויתורים על כל יש"ע, הוא הבדל כמותי ולא מהותי. ומי שסובר שלמען שיקולים דמוגרפים אפשר להסכים לרשות מסויימת של זרים על חלק אחד של הארץ, נותן לגיטימציה למי שסובר שלמען אותם שיקולים אפשר לוותר על חלק אחר של הארץ.)
3) הדבר השלישי הוא חיזוק ההתיישבות. אך תמיד צריך לזכור כי המטרה איננה "ההתיישבות", אלא לרשת את הארץ.
ב"ה היישובים ביו"ש הולכים וגדלים. אני תמיד נוהג לומר, שלמרות כל המפריעים, כל שנה ההתיישבות ביו"ש גדלה בכ-15,000 יהודים ואף למעלה מכך- משום שהתהליך האלוקי של שיבת הבנים לגבולם, חזק מכל המנסים לעכב אותו, ואשרי מי שפועל עם ק-ל, ועוסק בריבוי יהודים ביהודה ושומרון. ב"ה, אנו הולכים ומתקדמים לקראת הכרעה שההתיישבות ביו"ש הינה בלתי הפיכה (גם לשיטת החולקים על דרכנו).
לצערנו, במקביל, הערבים תופסים את הארץ דונם אחר דונם. המרחבים הפתוחים הולכים ונתפסים בבניה ערבית, בנטיעות ובמרעה. הרים שלמים שהיו ריקים עד לפני כמה עשרות שנים, מלאים היום בבתי ערבים הפזורים בשטח. (כך הם תופסים את הארץ! לעומת הבנייה המסודרת שלנו, שתופסת מעט קרקע.)
ככל שהמגמה נמשכת, יחד עם חולשה ביחס לתביעת ריבונות על שטחי A וB, (כלומר על השטחים שהערבים גרים בהם בפועל), אזי הכיוון שעלול לצאת ממהלך זה, הוא ריבונות עתידית של מדינת ישראל על הישובים והדרכים המובילות אליהם, ואוטונומיה ערבית על כל המרחבים שמסביב.
תוספת של רבבות תושבים לישובים באותו שטח נתון, בהחלט מחזקת את הישובים ואת האחיזה הכללית ואולי אף הבטחונית ביו"ש, וכאמור, אשרי מי שעוסק בכך. אך המשמעות בכמות הקרקע, קטנה.
הגורם הכמעט יחיד שעומד בפרץ, הם המאחזים. הם תופסים עוד הר ועוד גבעה, ויוצרים מרחב יהודי בין ישוב האם לבין הגבעה שתפסו.
ההבדל בין הישובים לבדם, לישובים עם הגבעות שמסביב, הוא האם אחיזתנו ביו"ש תהיה בנקודות ישוב, או לפחות בחלק מהמרחבים שמסביב. את היכולת להגיע לכך עושים אותם יהודים שיצאו מגדרות הישובים אל עבר המרחב הפתוח.
אהבה שלמה לארץ ישראל, אינה מסתפקת בחיזוק הישובים הקיימים ובגידול מספר התושבים בכל ישוב. אלא היא שואפת להתרחב אל כל הגבעות שמסביב, ואף דורשת הקמת ישובים חדשים. היא מנסה לפעול שהמרחב כולו יהיה יהודי, וכולנו נוכל ללכת בנחת בכל מקום בארץ ישראל, כבעלי הבית, "כאדם העושה בתוך שלו".
למען הסר ספק, אני יודע שלחלק מהציבור יש ביקורת על התנהגויות מסויימות של תושבי הגבעות. אך אין זו סיבה מלהפחית בערך הגדול של עצם המגורים והאחיזה בגבעה. הם אינם גרועים מהחלוצים החילונים של לפני כמאה שנה, שמרון הרב קוק זצ"ל ראה ערך גדול במצוות ישוב הארץ שהם עוסקים בה, למרות שלרבים ממעשיהם הפרטיים הוא התנגד, ואף ראה בניתוק משמירת תורה ומצוות, כשורש פורה ראש ולענה שעתיד להביא גם לניתוק מארץ ישראל.
ואולי אדרבא, אם למישהו יש ביקורת על צורת התנהגות, שיקים מאחז באופן שלדעתו יותר מתוקן. העיקר לזכור את המטרה, שהיא האחיזה בארץ כולה "שלא תהיה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה".
אני בהחלט מבין שלא כל אחד מסוגל לעמוד בתנאי המסירות של מגורים בגבעה. כמו שבצבא לא כל אחד מח"ט ואפילו לא כל אחד קרבי, כך גם בהתיישבות לא כל אחד מסוגל להקים את ביתו במאחז, וגם לא לכל אחד קל לגור ביו"ש. אך כציבור עלינו לעודד כמה שיותר אנשים לעשות זאת, ולגבות ולחזק את החלוצים הנפלאים שמוכנים לגור בתנאים יותר מורכבים, למען אחיזתו של עם ישראל באדמת הקודש.
אשרי המסוגל לכך, וזוכה לכונן את עפרה של ארץ ישראל.