יהודי נמצא בכוננות תמידית. איננו יכולים להתעלם כמובן מן הכוננות התמידית, לבין מצב של מתח תמידי וחוסר עקביות ויציבות.
יהודי הוא איש בעל ידע רב, ידע רב מידיי, חיוך נסוך על פניו באופן כמעט תמידי, משתף פעולה באופן מלא, עם כל פעולה חיובית ומשמעותית, למען הזולת, העם, והעולם.
אך במקביל, מעביר תחושה של התאמצות. כאילו שהיהודי עושה יותר מידיי על מנת למצוא חן, לקבל אמפטיה וסימפטיה, להשרות אווירה נעימה באולם, בעולם, ובחברת יצורים באשר הם, ובני אדם. ובכך, אינו מצליח להשיג את מטרתו. אנו מקבלים תמהיל של חיוך נעים יחד עם תחושת לחץ, כאשר בסופו של דבר הזולת נותר עם תחושה כי קיימים דברים נוספים, תחת פני השטח, מעבר לחיוך ולהתנהלות הנעימה.
היהודי הוא אינטליגנטי, תפיסת גשטלט תקינה, וכך התפיסה והדיוק המדעי והמקצועי. היהודי מקפיד על דיוק מרבי. יש לו רצון עז לדייק ולספק את רצון האנושות בפתרונות פלא לאתגרים שמציבים החיים. במקביל, מן העבר השני, היהודי הוא עברי, כלומר נמצא ברמת חרדה לא מעטה אל מול אפשרות של כישלון, ויש לו חוסר אמון יחסית בולט ביכולותיו.
היהודי נמצא בעומס פנימי רב מאוד. היהודי מתאמץ מאוד להגיע להישגים גבוהים, חרדתו גבוהה מאוד ועל כן כופה על עצמו ריסון. מחיר ריסון זה בא לידי ביטוי בהסחות דעת ממשימות של תפקוד בסיסי, כמו נהיגה, אכילה ושתיה, שינה, שיח חברתי, שיח זוגי והורי, כאשר הוא עושה שימוש יתר בעזרים טכנולוגיים מסיחי דעת, כגון פלאפונים חכמים, אינטרנט, רשתות חברתיות, וכד'.
אצל יהודי, יש נוכחות גבוהה של הגורם הרגשי, המעיב על הביצוע הסופי, בכל מערכות החיים. בפוליטיקה, במדינאות, בצבאיות, בחברתיות, בהורות, בזוגיות, יש נוכחות גבוהה מידיי של הגורם הרגשי, מה שמעיב ומקשה על הפקת לקחים בטרם, תוך כדי, ולאחר אירועים משמעותיים, לטוב ולמוטב.
יהודי אינו מסוגל לעמוד בפני בדידותו של הבית ובפני ריקנות. הוא משקיע מאמץ רב בביטולה של הריקנות ובדידות הבית הלאומי, כמו גם האישי. אכן, המאמץ הרב הזה, מכסה על חוויה עמוקה ובסיסית יותר של ריקנות. נדיר לראות רמת עומס פנימי, כה גבוהה, ונראה כי המסר אותו מנסה להעביר היהודי, ללא ידיעתו, עובר באופן ברור ואינו משתמע לשתי פנים. אמירתו של היהודי, כמעט זעקתו היינו אומרים, אודות העומס הפנימי הגדול אותו נושא בקרבו, המשלב היסטוריה של אלימות כלפיו מסביבו ובתוכו, בהשתדלות סיזיפית אופטימיות נוקשה לתקן עולם ואדם, כל זאת יחד עם תחושת ריקנות, הבאה מהיעדר התגלות אלוהית, וממצב העולם והאדם הפראי והאלים ולא ירא אלוהים.
היהודי עובד נמרצות על מנת להביא בפנינו תמונה משפחתית שבה הטוב שולט ללא עוררין. הכל טוב, טוב מאוד. טוב חלומי. כבר לא חלום יש כאן, בארץ הקודש, בעם הנבחר, כי אם ספק גן עדן. היהודי מתאמץ מאוד, עושה את כל שביכולתו על מנת לשכנע את עצמו, את סביבתו, את עולמו, כי סיפורו מלא אך ורק בנועם, טוב, יחד, שיר וניגון. היהודי כל כך מתאמץ עד כי זה נראה מצביע, מסמן, זועק כמעט כי אין רע, אין כאב, אין כעס, אין עצבות, אין ייאוש. איננו מכירים מציאות כזאת. עוצמת עומס הטוב כאן נראית חריגה ומצביעה על עיסוק עוצמתי מאוד שיכול להצביע על היבדלות מן המציאות. אותה מציאות אשר איננה חלום, ומכילה גם רע ורוע, אכזריות, שחיתות, בוגדנות, גם כאב גדול.
יהודי נמצא בעומס אדיר, מבית ומחוץ, ונמצא במעין "שטיפת מוח", לעצמו ולזולת, על ידי תארים חיוביים, עד לתחושת זרא. היהודי עסוק בהפיכת קושי לטוב, בעיה לאתגר. וכל שאר הזמן רק טוב וטוב. שובבות, נעימות, שמחת חיים. עולה בתוכינו דאגה אודות מימדי הרע שנחוו, נתהוו, הוקרנו על היהודי, אם קיים צורך כה לוחץ, כה מתפרס, למצוא רק טוב. מימדי הצד השני צריכים להיות אדירים ממש.
היהודי חי בהדגשת הכיוון הרוחני, המנותק מן הארץ, מחיי היום יום. כך החיים היומיומיים, כך הדו דיח עם הקדוש ברוך הוא, כך הנשיות הגדולה בנפש וברוח. כאילו שכל הטוב הזה אכן יכול להתקיים בעולם הארצי, הגשמי. ושוב עולה דאגה לא מעטה. היהודי אינו נמצא בעולם שכולו טוב אלא בעולם גשמי, של חיי הישרדות יומיומיים, היסטוריים כמו אישיים. אך היהודי מראה לנו שוב ושוב כי מנסה בכל כוחותיו להינתק מהמציאות כמות שהיא ולעבור לעולם הרוח. כמובן שאמירה כזאת מעלה בתוכינו מייד את נושא הכמיהה והרצון העז לעבור לעולם שכולו טוב, או להתמסר ולמסור את הנפש עד כלות, למען ערכים ועקרונות על, לעלות על מזבח תיקון עולם.
היהודי מצוי בפחד פנימי גדול מאוד. ועל כן, מבקש, כמעט מתחנן לברכה, ברכת הדרך. הבנה זו מכמירת לב ורכה, אך אם ניקח בחשבון כי היהודי אינו ילד אלא עתיק יומין, מבוגר, לא הפחד הוא המדאיג כי אם האופן בו היהודי מבטא אותו. קיים פה שוב ניתוק עצום – כלפי חוץ, כאמור היהודי מתעניין מאוד בשיח, בדיאלוג, מסוקרן מאוד ומחוייך. כשבעצם על פי הבנתנו, קפוא מפחד, נאחז בחלום השלום הטוטלי או המלחמה הטוטלית, או המלחמה הטוטלית למען השלום.
מדד הדיכאון של היהודי חיובי ואף גבוה, מדד העמידה על המשמר חיובי ומדד האובדנות שלילי, אך בכל זאת יחסית גבוה. במילים פשוטות, מדדים אלו מספרים על כך, כי היהודי מוצף על ידי תכנים קשים וכואבים, עקב רדיפות, טרור ואלימות בלתי פוסקת במשך תקופה ארוכה מאוד, אך באותה העת נתון לפיקוח פנימי וחיצוני קפדני ותמידי, פיקוח אשר אינו נותן לו מנוחה או אפשרות לבטא תכנים אלו. ומצב זה נמשך לו כנראה זמן כה רב עד כי נכנס לו הייאוש, חיפוש אחר מוצא, כל מוצא אפשרי, ממצב פנימי זה.
ובכן, אנו רואים שנטייתו הכללית של היהודי היא לצבוע את עולמו בצבע אחד בלבד, הצבע הוורוד, הטוב והמוצלח. הכל גדול, גדול מאוד, גדול מהחיים.
אך מרוב שמות תואר טובים וחיוביים, מרוב אושר, טוב ונועם, אנו כמעט מפספסים את העובדה העיקרית – במשפחה אוהבת זו אין כמעט תקשורת. כולם מחוברים באהבה, הערכה והכרת טובה, לכאורה. כי אנו יודעים כי כל זוגיות, כל משפחה, כוללת רגעים מקסימים ורגעים קשים. היהודי מתאמץ מאוד לנקות ולבער כל חלקה רעה. יש כאן ילדיות. ילדיות גדולה, שמנסה להישאר תמימה. ילדיות שעסוקה גם בבירור מגדרי. ילדיות שעסוקה ביצירת עולם וורוד, של אפשרויות בלתי מוגבלות מכל הבחינות, כולל מגדריות, כולל הכל.
יש ליהודי הגנה עמוקה הרבה יותר, וככזו מגינה על חלקיה העמוקים של נפש היהודי, - הצורך בסדר נוקשה אל מול חוויה פנימית עמוקה של חוסר סדר. כך ניתן להסביר את ההיצמדות להלכה, לדין ומשפט, בהם הכל שפיט, הכל כלכלי, הכל מדעי, הכל ידוע ויש תשובות לכל השאלות, מפי בית דין גבוה לצדק, יהיה אשר יהיה מקומו ותוארו.
דמות נשית בוגרת, מהווה עבור היהודי מקור לתמיכה וסיפוק צרכים רגשיים. יש לו ליהודי, אמון רב הרבה יותר בנשיות ובאישה, מאשר בגבריות ובאבא. כמובן, שניתן להבין כאן עד כמה מתבטא הרעב לרוך, הכלה, רחמים, חמלה, אמינות, אמונה ואהבה. כל אלה הם נשיות. על כן, יש הפרזה בכוחה של האישה והנשיות, עד כדי הצפת כל תחומי החיים, כולל הלוחמניים, בדמויות נשיות, שמנסות להיות גברים נשיים, או נשים גבריות. אין אמון בגבר ובגבריות. ניתן גם להבין שהגבריות והגבר המודרים יותר ויותר, עקב הדרתם, מגלים מחאה והתנגדות, מה שנעשה לתגובה גברית מופרזת של זעם ואלימות, גבריות מוחצנת לוחמנית קשוחה, הקרויה מאצ'ואיזם, כמו גם ניצול האישה והנשיות, הטרדתה ואף הצבתה בחזית, שלא בטובתה, בעורמה המתחזית להיות אוהדת.
ליהודי, יש בעיה עם דמות אב. ההתמודדות עם דמות האב המתגלה בתנ"ך כפשוטו, במזמורי תהילים, בהיסטוריה העולמית והיהודית, רצופת האסונות והשואה לעם בכלל, ולעם היהודי בפרט, היא התמודדות קשה. המציאות עולה על כל דמיון. האב הקדמון, האב העליון, מאפשר לרוע להתפרע. האב חשוד באלימות והתעללות בצאצאיו. יש משבר אמון. יש ספק האם אפשר לסמוך עליו. העולם והאדם, והיהודי שזכה להתגלות אלוהית, נבוך, נמצא במבוך, ומתקשה לחיות ולהתקיים, בעולם של הסתרה בתוך הסתרה.
הנוכחות האלוהית מורגשת, נחווית, וזוכה לתיעוד, לשיר והלל, ויש לאמונת חכמים, לאמונה בקדוש ברוך הוא, נתיבים רבים מספור, וכולם מחפשים התגלות וגאולת הפרט והכלל. עד כה, נראה כי חסידיו ואוהביו של הכוח העליון, זוכים לרגעים של אור וחסד, בתוך אוקיינוס של דמעות, כאב ופחדים. באין חזון, באין אב עליון, ייפרע עם, עולם ואדם. השאלה, הזעקה, התקווה, התשובה, היא אייכה.
היהודי חולם על מלך, קוסם, מנהיג כל יכול. באופן טבעי, ניתן להבין כי ריבוי חלומי זה, בא לכסות, לפצות על תחושה הפוכה. חוויה עצמית עמוקה של היהודי כי רחוק הוא מאוד ממלכות, מלהיות בעל כוחות ויכולות המסוגלות לשנות את המציאות המוסרית, הערכית, לכיוון הנכון. למרות חזות מרשימה, עמוק פנימה היהודי חווה עצמו כחלש וחסר יציבות מאוד.
היהודי חווה עצמו כבודד, ואינו יכול לעמוד בפני בדידות וחייב הוא למלא אותה בכל דרך, בכל מחיר. נראה כי בדיוק על כך מדבר ויניקוט בכותרתו – המסוגלות להיות לבד. נראה כי ליהודי חסרה מאוד מסוגלות זו, כמו גם המסוגלות לעמוד מול הריקנות הערכית והמוסרית, ובעיקר הריקנות הרוחנית, באדם ובעולם.
אנו מבינים כי על היהודי להתמודד עם מציאות קשה ומורכבת, של טרור ורדיפות בלתי פוסקות, של אי הבנה כלפיו עד כדי ניכור ושנאה וקנאה מטורפת, ועל כן ניתן להבחין בהתפרצויות זעם המלוות בייאוש וחוסר אונים, כלפי מנהיגים, כלפי מונהגים, כלפי עצמו ובשרו ודמו. מצב של פוסט טראומה בעקבות אירועים אלימים קיצוניים, שנחשף אליהם. ולכן, קיים בו עולם פנימי המהווה כמעט רובו ככולו מערך הגנתי יוצא דופן. במילים אחרות, היהודי כה מוגן עד כי לא ניתן כמעט להביט בתכנים עמוקים באופן ישיר. מצב בו נושא בתוכו במעמקיו דימוי עצמי פגוע מאוד, קיצוני, ראשוני וקדום.
היהודי הוא מנגנון הגנה הולך על שניים, שגולת הכותרת שלו היא כמובן מנגנון ההיפוך. הרע הופ לטוב, הטוב למצויין והמצויין למדהים. תיאורים בלתי פוסקים של מציאות טובה ומושלמת. התנהלות זו מלווה בגוון רוחני, ניסיון מקביל לחבר את מה שמתואר לא רק כמושלם וטוב אלא מחובר למציאות רוחנית ולא גשמית.
יש לציין, כי על אף רוחניות זו ואולי בעתיה, לא ניתן היה לחוות רגש, גם במצבים שלכאורה היו צריכים לעורר זאת, או ניתן לחוות רגש מתפרץ, גואה על גדותיו, מופרז ומשתפך, לעיתים כלפי דמות דמיונית, בדיונית, או מולבשת ככזו, על אישיות כזו או אחרת.
היהודי מוצף בעומק נפשו בתכנים, רגשות ומחשבות מפחידים ומאיימים באופן קיצוני, ברמת מוצפות אשר אינה מותירה לו ברירה אלא לעמוד על המשמר בכל עת – להיות מערך הגנתי חי ונושם.
היהודי כולא בתוכו עוצמות רגשיות גדולות במיוחד וחווה כי אלה אינן בשליטתו בעצם. היהודי נמצא באיזון שברירי מאוד, המתקבל אך ורק דרך עבודה פנימית בלתי פוסקת, תמידית ומתישה מאוד. אנו אז חושבים מה קורה או מה יקרה כשאיזון זה יופר והרי החיים מאתגרים אותנו בכל עת בדיוק בתחום זה.
היהודי הוא בעל אישיות גבולית. היהודי זקוק לגאולה. לעזרה. לחיבוק אב ואם. היהודי נמצא במסע של גילוי עצמי.
אין ספק שהיהודי נמצא בסיכון, סיכון שמא כל הרע שנחווה והוקרן עליו, ומוקרן עליו, התכנים הקשים יותר, חסרי השליטה יותר, יפרצו ממנו בזמנים בהם יופר האיזון. זהו מצב הכולל סבל פנימי רב מאוד, אשר יש בו סיכון וגם סיכוי גדול. זו צמיחה מתוך כאב וסבל. זו צמיחה שהכיוון שלה רוחני.
זו צמיחה שאפשר ותביא להארה, להתגלות פנימית, כפי שכה תועד היטב, על חייהם של מורים רוחניים דגולים, כמו משה רבינו, הנביאים של התנ"ך, ומבשרי הציונות, ומקימי הציונות המדינית הקיימת והקימה לתחיה את המדינה היהודית.