קרבי זה ה(!)כי
קרבי זה ה(!)כי

מותר, ואולי גם צריך, להעלות את שכר החיילים. ואף לתת תוספות לחיילים הקרביים. אבל מהסיבה הנכונה.

העמדת הגורם הכספי וההטבות כתשובה לירידת המוטיבציה לשרות קרבי, אינה רק מצערת. יש בה גם הנמקות שמצביעות על כיוון שאיננו נכון. מדרון חלקלק נוהגים לקרוא לזה.

יש להדגיש. חייל קרבי (גילוי נאות. הייתי כזה. וגם ילדיי בחרו בדרך הזו) רואה בשרותו בעיקר חלק מזכותו, ומחובתו, למען ארצו ומולדתו. ולמען עמו. הזכות להגן על ערכיו, על משפחתו, ועל החברה שהוא חלק ממנה, היא מקור לגאווה ולסיפוק. גובה השכר וההטבות לא יוכלו להחליף את המוטיבציה הזאת, את ההזדהות עם שלשלת הדורות שהוא חוליה אחת בה. זו גם הזהות שלו.

בה בעת, השרות הקרבי מעניק סיפוק מתמיד. בניגוד לטענה שלא רוכשים כך מקצוע – שלא כמו ביחידות טכנולוגיות ומחשבים, למשל, או בגלי צה"ל- לומדים להכיר ולפתח, את היכולת האישית. ההתמודדות עם מציאות של ערכים מתנגשים ביום יום, מעניקה עומק ואיכות למדים ולעוצמת הנשק שבידי החייל. הכרת ה"אני" שלו היא כלי מדהים לחיים. הוא לומד להכיר את כוח הרצון שלו. זה שמבהיר לאדם  שאין  משהו שהוא אינו יכול לו. ביטחון עצמי חיובי, כמו גם צניעות מנחים אותו במשימותיו. ערכי החברות והדאגה לזולת, נרכשים למעשה בשדות האימונים והקרב. יש בשרות הזה כדי לפתח יכולות ותכונות אישיות שיהוו כלי רב עוצמה בכל אשר יעשה.

ויש עוד "רווחים". הוא מכיר את הארץ ברגליו. הוא פוגש מגוון אוכלוסיות, מודע לנופים, לטופוגרפיה, לגיאוגרפיה, לתנ"ך ולהיסטוריה. החי והצומח הם מכיריו מקרוב, ויש לו את כל הנתונים להיות אזרח מאושר ומועיל. חייל קרבי אינו זקוק לטיול בהודו או בתאילנד. הוא דוהר בהרי הנגב בג'יפ פתוח, האקסטרים שלו הוא קורס צניחה, וההרפתקה היא יום יומית במשימות שבהן הוא ממצה את יכולותיו. ובזמנים שונים הוא גם מכיר את הארץ שמעבר לגבולותיה המסומנים.

אני מתקשה להבין את השפה המציינת את רכישת המקצועות לעתיד באזרחות, על ידי הנער המתחייל, כנושא בעל חשיבות ראשונה במעלה בשרות הצבאי.  במקום לנצל את "החופש הגדול" של השרות הצבאי על מרכיביו השונים, הוא כבר רץ לדירה הראשונה. ובסולם ערכים של הישגים, מעין זה, מחמיץ תקופת חיים נהדרת, חווייתית ויוצרת תשתית אמתית לעתידו כאדם.

ואגב, אם זה כך, ואם זה יתרונו של החייל שאינו קרבי, ניתן להעביר קו מחבר בין הקבוצות הללו. החיילים הלומדים מקצוע, ישלמו לצבא על הכשרתם. (אם מיד עם גיוסם אם כשיתחילו להרוויח במקצוע שלמדו) , ובכסף הזה ניתן יהיה להגדיל את ההטבות לחיילים הקרביים...

אני מבקש להזכיר, לבעלי הגישה החדשה הזאת, כמה מההיגדים המפורסמים בקורות צה"ל. כגון, לא הטנק ינצח אלא האדם. או, אל המוות השרנו מבט, והוא השפיל את עיניו. זה נכון שצריך את כל הברגים במכונה הצה"לית וצריך את הטבחים כי "הצבא צועד על קיבתו", וצריך את הטכנאים שיכשירו את המטוסים והטנקים. וגם הפלזמות והמחשבים הם חלק חיוני במערך הכולל. אך תמיד צריך את החייל השולט בשטח עצמו.

וכבר אמר איינשטיין: אינני יודע עם מה יילחמו במלחמת העולם השלישית. אבל ברביעית יילחמו באבנים.  – ברור לכל מי יהיו הלוחמים הללו.