הא לכם תובנה חדשה מבית מדרשו של השמאל: "שני עמים חיים פה בארץ הזאת, שניהם רוצים לחיות בה בשלום ובביטחון. פתרונות ההפרדה לא צלחו ולא יצלחו בעתיד. שיתוף – כן. יש פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני, והוא נמצא ממש מולנו..." (מתוך האתר של "שתי מדינות – מולדת אחת, בארץ פתוחה לכולם").
היוזמה הזאת מבקשת ליישב דבר עם היפוכו, ובלשונה: "לחיות כאן גם לחוד וגם ביחד". ערבים ויהודים. זה נשמע כל כך יפה, הומני, נכון, רצוי ואפילו הכרחי. השאלה העולה היא האם זה ייתכן? האם יש לזה סיכוי? כדי להשיב על שאלה זו יש לבדוק את כותרת הבעיה ואת שמה המפורש. הרצון לפתור בעיה שאינה מוגדרת היטב יוביל בהכרח להחמצה בלתי נמנעת של הפתרון.
ובכן, באתר שלהם נכתב: "יוזמת 'שתי מדינות, מולדת אחת' נולדה מסדרה של מפגשים שבה החלו העיתונאי הישראלי מירון רפופורט והפעיל הפוליטי הפלסטיני עאוני אל-משני. לפגישות אלו הצטרפו שורה של פעילים ישראלים ופלסטינים, שגיבשו במהלך פגישות רבות את מסמך העקרונות". והם מצהירים: "אנחנו רואים את עצמנו כתנועה אחת משותפת, המחולקת לשתי זרועות נפרדות – אחת ישראלית ואחת פלסטינית, ביחד ולחוד". אבל כשאומרים זרועות, אפילו נפרדות, מתכוונים לזרועות של גוף אחד מלכתחילה, ומכל מקום צריך להוכיח שמדובר בשתי זרועות.
התמימות היא יועצת רעה. די לקרוא את "מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" בשביל להשליך לכל רוח את יוזמת "שתי מדינות, מולדת אחת" בעקבות יוזמת "שתי מדינות לשני עמים" ז"ל. גם אם יהיה רוב מוחלט, הן אצל היהודים והן אצל הערבים, ליוזמות הללו, המיעוט המתנגד בכל מחנה לא ייתן להן סיכוי. הסיבה פשוטה למדי והיא נעוצה בבסיס הדיון שעליו קיים הסכסוך הזה. לפיכך, לפני שמתחילים בכלל לדון בפתרון כלשהו, צריך להגדיר בדברי אמת מי ומי בניצים. מי נגד מי?
כל עוד מגדירים את העימות כסכסוך בין העם הישראלי לעם הפלשתיני, מגדירים שקר. זהו במפורש סכסוך ואף מלחמה מתמשכת בין יהודים לערבים או בין העם היהודי לאומה הערבית. זו האמת שאי אפשר להכחיש או לסתור. אין ברכה יציבה מתבססת על אדני שקר.
ביום שיפנימו הכול שעובדת קיומו של עם פלשתיני היא המצאה שקרית ונלוזה, שמטרתה היחידה הייתה ועודנה ביטול ריבונות יהודית כלשהי בארץ ישראל, אפשר יהיה לדון בדבר פתרון מוסכם שאין בלתו – לחיות כאן ביחד בשלום, בביטחון ובשוויון אזרחי גמור, במדינת ישראל שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי.