אינני חושב שיש צורך להכביר במילים על דמותו, גדלותו בתורה, הגותו ומנהיגותו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.
אי אפשר לתאר את היהדות האורתודוכסית בעידן המודרני בארה"ב לולא השפעתו הגדולה של הרב. יהי דברים אלו לזכרו, ליום השנה ה-25 לפטירתו.
הרב הזכיר פעמים רבות בדרשותיו ובכתביו את עניין ה"החמצה", שזהו עקרון חשוב מאוד ביהדות. יש להיזהר שלא להחמיץ את ההזדמנות, את הרגע. ההבדל בין חמץ ומצה, יכול להיות הבדל של מספר שניות. אם תהליך ההכנה היה 17 דקות- זו מצה, אך אם עברת את רף 18 הדקות, הרי שהדבר חמץ. לכאורה התהליך הוא אותו התהליך, יש בזה אותם המרכיבים בדיוק, אך ההחמצה גורמת: לזה - להיות מצוה באכילה בליל הסדר , ולזה- חיוב כרת באכילה באותו אירוע בדיוק.
גם בכניסת שבת: האדם יכול לעשות את אותה המלאכה חמש דקות לפני כניסת שבת- ואז זה נחשב כהכנה לשבת, ואם יעשה את אותו הדבר חמש דקות לאחר כניסתה- יעבור על דבר שעונשו סקילה.
מה החשיבות הגדולה של "לא להחמיץ"? אדם מגיע כל עוד רוחו בו לתחנה ומגלה שהרכבת האחרונה עזבה את הרציף לפני 30 שניות. לא יעזרו כל בקשותיו והפצרותיו למנהל התחנה- הרכבת כבר יצאה, והלילה הוא כבר לא יגיע למחוז חפצו. אדם מחפש נדל"ן לקניה או להשקעה- לפעמים הוא מהסס, ומחמיץ את ההזדמנות לעסקה מוצלחת.
המושגים המוכרים: "שמא יקדימנו אחר"; "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה"; "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה"; מבטאים את החשיבות של ניצול ההזדמנות הבאה לידך, בקיום מצוות, בלימוד תורה, וגם בנושאי השידוכים...
במסה המפורסמת של הרב, "קול דודי דופק" , ישנו תיאור של ההחמצה גם ברמה הלאומית. הרעיה (כנסת ישראל), לא קמה ממיטתה לקראת לדוד (הקב"ה) שמתדפק על דלתה: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שה"ש ה' ג'). הרב יוצא כנגד אדישותה של יהדות ארה"ב כלפי מדינת ישראל שהקמתה היא דפיקת הדוד, כלומר, רצון הקב"ה לגאול את כנסת ישראל.
מה גורם לאדם להחמיץ את השעה? העצלות, חוסר ההבנה שאכן זוהי ההזדמנות המצופה, חוסר האמונה שאכן זהו הזמן וזהו הרגע הנכון. פן נוסף מובא ברש"י על הגמרא במסכת ברכות (דף י"ז.) המספרת על אלכסנדרי (חכם תלמודי) שלאחר תפילתו אמר כך: "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה...", ורש"י מפרש: "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". כלומר, יש בתוכנו את יצר הרע של ההחמצה.
ביציאת מצרים מסופר (שמות יב לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם". מדוע לא יכלו להתמהמה? האם פחדו מהמצרים? מאות שנים היו במצרים, הקב"ה כבר הביא את עשרת המכות, ולא יכלו לחכות עוד רבע שעה ללחמניות שיהיו אפויות כמו שצריך?
נראה, שהסיבה הייתה השאור שבלבבות בני ישראל. היציאה ממצרים כרוכה גם במוכנות נפשית, ובניצול הרגע הנכון מבחינה פנימית. אותו חוסר האמונה שבאמת עכשיו יוצאים ממצרים, אותו יצר הרע הגורם לאנשים להחמיץ את ההזדמנות הוא שגרם שבני ישראל לא יכלו להתמהמה, כי אחרת- הם לא היו אוספים את הכוחות ויוצאים ממצרים.
ובחיינו שלנו: כיצד נראית התפילה של אדם שמגיע חמש דקות לפני תחילת התפילה, לעומת מי שמגיע חמש דקות לאחר שהיא התחילה? איזה הבדל יש בין נער שמספיק לשטוף את הכלים בכיור לפני שאמו מגיעה מהעבודה, ולבין מי ששוטף לאחר שהיא הגיעה, וביקשה ממנו!
האדם היודע שזמנו עלי אדמות מוגבל, ינסה "לחטוף" מצוות ולא להחמיץ. לשנות- שמא לא יפנה, ולנצל כל הזדמנות- שמא יקדימנו אחר.