לאחרונה התפרסמו הפרוטוקולים של הדיון בעניין עצורי דומא שבעקבותיו הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי היא מוותרת על הודאות הנאשמים. זה מעשה נדיר שמשמעותו ויתור על "מלכת הראיות" וצעד זה מעיד כי בפרקליטות יודעים שההודאות אינן יכולות לעמוד בבית המשפט בשל האמצעים - או בשמם הפחות מכובס, עינויים - שהופעלו על הנאשמים. עינויים הם סוגיה מורכבת בעולם המשפט. מצד אחד ברור לכל כי עינויים הם דבר נורא אשר פוגע אנושות באדם אשר עובר את העינויים, וכשמפעילים לחץ לא סביר כלפי חשוד ייתכן והוא יודה אף בדברים שלא עשה. מצד שני קיימים מקרים שבהם רק על ידי עינויים ניתן להשיג מטרה שבשבילה ניתן להגיד כי היא "מקדשת את האמצעים" כמו למשל עצירת מחבל בדרכו לפיגוע. נכון להיום 162 מדינות בחרו לחתום על האמנה נגד עינויים. בתיאור כללי, האמנה קובעת כי עינויים אסורים בכל צורה ולא תוכל לקום להם הצדקה כל שהיא. מדינת ישראל בהבינה את הצורך בשימוש בעינויים במקרים שונים אינה צד לאמנה, כמו גם ארה"ב ומדינות נוספות, והיא חולקת על היותה חלק מהדין המנהגי המחייב של הדין הבינלאומי. היחס לעינויים במדינת ישראל נקבע על ידי בית המשפט ב"בג"צ העינויים", בו נידונה שאלת העינויים של השב"כ כלפי מחבלים. למרות טענות העותרים בדבר אי חוקיותם של עינויים, קיבל בית המשפט העליון את הטענה כי ישנם מקרים שמצדיקים עינויים, אך קבע כי הסמכות לשימוש בהם צריכה להיות מוגדרת בחוק ואף הגביל אותם לשימוש במקרים מאוד ספציפיים הנקראים "חקירת צורך". אלו הם מקרים אשר קיים בהם צורך מיידי להוצאת מידע כמו מצב של "פצצה מתקתקת", שבו קיים חשד כי מחבל עלול לבצע פיגוע בזמן הקרוב וצריך לעצור אותו. קשה להבין איך חקירתם של חשודי דומא מתאימה לקטגוריה של "חקירת צורך", כאשר התנאי הראשון להצדיק חקירה כזאת היא המטרה לעצור פשע מלקרות, ואילו בחקירתם של חשודי דומא השב"כ ניסו להשיג הודאה על רצח שכבר קרה. גם אם נניח כי היה קיים לעצורי דומא מידע או רצון לבצע פיגוע כלפי ערבים, מאז המקרה בדומא ועד היום עברו שנתיים שבמהלכן מוחזקים העצורים בבתי המעצר, בלא שיועמדו לדין ובלא הליך פלילי רגיל. משך הזמן הארוך בו מוחזקים העצורים ואשר במהלכו עונו ונבצר מהם לפגוש עו"ד מעמיד בסימן שאלה גדול את הצורך בחקירה שכוללת עינויים כפי שהתבצע, דווקא משום שלא היו כל תוצרים ראויים לשימוש בהליך המשפטי נגד החשודים. מקרה העינויים של חשודי דומא צריך להפחיד כל אחד ואחד במדינת ישראל. זה מצב שבו לגוף ממשלתי קיימת האפשרות להשתמש בעינויים בחקירות כנגד אזרחים, בהחלטה שרירותית, לאורך זמן רב, ובחסותם של ראשי הממשל המכחישים את השימוש בעינויים בחקירות. אף אחד לא יכול להיות בטוח, ומי יודע אם בפעם הבאה אלו לא תהיו אתם.