מאמרו של חיים ולדר שפורסם כאן אתמול קומם אותי מבחינות רבות כל כך.
הוא מקומם בגלל הנחות היסוד שלו. ולדר כותב על כך ש"ברור מאליו שהצבא אינו מקום מתאים לאנשים דתיים", ומתעלם מהערך העצמי של הצבא. "עזרת ישראל מיד צר" היא מלחמת מצווה. במשך אלפיים שנה היינו מנועים מלקיים את המצווה הזו. בדורות האחרונים סוף סוף יש לנו היכולת להגן על עצמנו, למנוע שפיכת דם יהודי ובעיקר לחסוך את חילול ה' העצום שבדבר. כל זה איננו מתאים לאדם דתי?
המאמר מקומם בגלל נקודת המבט שלו, מבט של עין רעה. ולדר בוחר לשים זכוכית מגדלת על כל הבעיות בצבא ובחברה ומתעלם מכל מה שטוב בהם. הוא גם אינו מתייחס לציר הזמן שבו בבירור ישנה התקדמות גדולה. כאשר אבא שלי התגייס לצבא לפני כחמישים שנה הוא בקושי מצא אוכל כשר. על מניין לתפילות הוא אפילו לא חלם.
היום בכל בסיס יש בית כנסת וזמני התפילה מעוגנים בפקודות מטכ"ל, וזו כמובן רק דוגמא. האם ולדר לא שמע על שטחי כינוס שבהם גדודים שלמים נושאים 'תפילה לפני יציאה קרב', על חיילים מסורתיים שדורשים ציציות, על טקסי יום הזכרון שהופכים מערב מלנכולי לאירוע מחזק ומרומם? כל זה קורה בגלל עשרות שנים ומאות אלפי חיילים דתיים שממלאים את השורות. עין טובה יכולה לראות תהליכים כאלה גם באזרחות, כגון בטקס חגיגות השבעים שמתחיל את הסיפור הישראלי במעמד הר סיני.
אבל במיוחד מקומם המאמר בגלל המסקנה שהוא מציע. נניח שנסכים עם ולדר לגבי ניתוח המציאות, נניח שאכן המצב חמור ואף הולך ומדרדר. מה הנגזרת המעשית של הניתוח הזה? ההצעה של ולדר היא "שוברים את הכלים ולא משחקים". אם דברים אינם הולכים כפי שאנחנו רוצים אז אנחנו פורשים, עוזבים את המגרש ועולים ליציע. כך הוא מחמיא לחרדים שזיהו מראש את הכשלון הצפוי ובז לדתיים הלאומיים שמנסים לפעול.
וכאן הבן שואל – איך נביא את השינוי המיוחל, זה שגם אנחנו וגם החרדים חפצים בו? האם בכך שנשב בצד ונקטר יהפוך הצבא ל'חיילות בית דוד'? האם בכך שנחזור שוב ושוב על כל החסרונות, בכך נקדם במשהו את שינוי צביונה של המדינה?
בעומק נובעים דבריו של ולדר מגישה מהותית יותר. לא סתם הוא מציע גישה פסיבית, כזו שאינה מוכנה 'לשאת בעול עם חברו'. השיח של ולדר מלא ב'הם ואנחנו'. 'הם' רעים, 'אנחנו' טובים. 'הם' מנסים לפגוע 'בנו'. אם זו הגישה אז מובנת המסקנה – לא ניתן להם להשתמש בנו, נשב בצד ונראה איך הם מתבוססים בבוץ של עצמם.
צר לי, זו לא הערבות ההדדית עליה גדלתי, לא כך למדתי על משמעות המושג 'ציבור'. אנחנו גדלנו על משל הספינה, שבו חור שעושה אדם בחדרו הפרטי מטביע את כולנו. אנחנו למדנו שעם ישראל הוא גוף לאומי אחד שבו אי אפשר לוותר על אף איבר.
אנחנו שמענו את ההבטחה לאברהם "ואעשך לגוי גדול", ראינו שלידת עם ישראל קודמת למתן תורה ונוכחנו שהעם כציבור הוא זה שקיבל תורה והולך להגשים אותה בחיים במרוצת הדורות. לכן השאלה האם לקחת חלק במפעל הציוני איננה שאלה טקטית – איך נשיג יותר עבור אנ"ש – אלא שאלה מהותית. האם עבור אינטרסים כאלו ואחרים, אפילו אינטרסים רוחניים, אני מוכן לפרק את החבילה הלאומית?
עבורי, ודומני שעבור הציבור הדתי לאומי כולו, "גזורו" איננה אופציה. נמשיך לשאת בעול, נמשיך להאמין בעם ישראל ולפעול איתו ולמענו, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".