אלישע (שם בדוי), בן עשרים ושבע במותו, איבד שליטה על האופנוע בו רכב ונהרג במקום. הוא הניח אלמנה, שתי בנות ועוברה שנולדה לאחר מות אביה.
חייו שאבדו לא ניתנים להערכה כספית, אך המשכורות אותן לא ישתכר בשל מותו ניתנות להערכה ופיצוי, פיצוי אשר יסייע לאלמנה וליתומים להתפרנס בכבוד.
פוליסת ביטוח החובה אשר רכש, מחייבת את חברת הביטוח לשלם לו על מלוא נזקיו. הוכח כי מותו גרם לו להפסד שכר בסך חמישה עשר אלף ש"ח לחודש. על כן, לכאורה, על חברת הביטוח לשלם ליורשיו חמישה עשר אלף ₪ בכל חודש למשך ארבעים שנה, אז היה אמור אלישע להגיע לגיל פרישה ולצאת לפנסיה. ואולם, בתי המשפט נוהגים לחייב את חברות הביטוח לשלם את כל סכום הפיצויים בבת אחת מחשש לקריסה עתידית של חברת הביטוח אשר תגדע את תשלום הפיצויים.
שיטה זו של פיצוי בבת אחת גורמת לבעיה, אשר הניסיון לפתור אותה מוליד בעיה גדולה יותר. מטרת הפיצוי הוא להחזיר את המצב לקדמותו, אך אם אלמנתו של אלישע תקבל את כל סכום הפיצוי – כשבעה מיליון ש"ח – בבת אחת, היא תוכל להפקיד אותו בקרן נושאת ריבית ולהרוויח גם את הריבית. נמצא כי בנוסף לפיצוי הישיר שניתן לה היא תזכה גם בפיצוי עקיף בדמות ריביות בסכומים גבוהים.
כדי למנוע מצב זה של פיצוי יתר, נוהגים בתי המשפט להעריך את שיעור הריבית שיתווסף על סכום הפיצוי ולהפחית אותו מלכתחילה מסכום הפיצוי. פעולה זו נקראת היוון. ההיוון הוא חישוב הערך של תשלומים עתידיים שוטפים כאשר הם משולמים כהון חד פעמי נושא ריבית. המצב הנכון הוא שהפיצוי החד פעמי אותו תקבל האלמנה בתוספת הריבית שיצבור הפיצוי יעמוד על שבעה מיליון ש"ח. למרבה הפלא, פעולת ההיוון אשר נועדה למנוע פיצוי גבוה מדי גורמת לפיצוי נמוך מדי.
משנות השבעים ועד היום נוהגים בתי המשפט להוון פיצויים על פי חישוב ריבית של שלושה אחוזים לשנה – ריבית שניתן היה לקבל בשנות השבעים עבור השקעה סולידית. כדי לסבר את האוזן, סכום הפיצוי החד פעמי לו תזכה האלמנה של אלישע יעמוד על כארבעה מיליון ש"ח מתוך הנחה כי תוכל להפקיד את הכסף בקרן נושאת ריבית בת שלושה אחוזים לשנה, אשר תצבור במשך ארבעים שנה ריביות בסכום של שלושה מיליון נוספים.
בפועל, בשנים האחרונות מפיקה השקעה באפיקים סולידיים, למשל באגרות חוב ממשלתיות, ריבית העומדת על כאחוז אחד בלבד. ארבעת מיליוני השקלים שתקבל האלמנה מחברת הביטוח יצברו ריבית בסך מיליון ש"ח בלבד. במצב זה כל עוד לא תרצה האלמנה לסכן את כספה באפיקי השקעה מסוכנים, אין לה שום סיכוי לקבל פיצוי מלא על הנזק שלה שנאמד בשבעה מיליון ₪. שליש מהפיצוי המגיע לאלמנה יישאר בקופתה של חברת הביטוח רק בשל חישוב שגוי. כמותה, אלפי ניזוקים בשנה המקבלים פיצוי שקוצץ בשליש, מותירים מאות מיליוני ש"ח בקופות חברות הביטוח מדי שנה בשנה. משל כבשת הרש מקבל כאן כסות מודרנית.
החישוב השגוי יוצר אי צדק מתמשך כבר עשרות שנים בשל כשל בשתי רשויות שלטוניות – ברשות השופטת וברשות המחוקקת. ברשות השופטת, פלא הוא בעיניי איך מאות שופטים – שללא ספק שואפים לשפוט בצדק – פוסקים פיצויים במשך שנים על סמך ריבית מדומיינת רק בשל ההרגל. כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, טבע השופט משה זמורה את מטבע הלשון 'אמת ויציב – אמת עדיף', אך מטבעות לשון לחוד ופסיקות לחוד. בפועל, בתי המשפט מעדיפים את הריבית הכתובה בספרים מאובקים על פני הריבית שהם רואים במציאות הנשקפת מבעד לחלונם.
לאחרונה החלו מספר שופטים לפקפק בקדושת ההיוון על פי שיעור של שלושה אחוזים. המהלך החל בשופט מנחם קליין מבית משפט השלום בתל אביב שהחל לחשב את ההיוון על פי ריבית של שני אחוזים, והמשיך בשני שופטי בית המשפט המחוזי צבי ויצמן ובלהה טולקובסקי שאימצו חישוב זה.
השופט קליין אף קורא להעמיד את ההיוון על כאחוז אחד באופן שישקף את הריבית על השקעות סולידיות. אך שופטים רבים מכל בתי המשפט עדיין ממשיכים בשיטת החישוב על פי ריבית לא קיימת בת שלושה אחוזים. בימים אלו תלויה הסוגיה בבית המשפט העליון וממתינה להכרעה.
האם צריך להמתין למוצא שפתיו של בית המשפט העליון לפתרון הסוגיה? לדעתי לא. הדרך להיוון פיצויים בשל נזקי גוף אמורה להיקבע בחוק. בחלוקת נכונה של סמכויות בין הרשויות, המחוקק – נבחר העם – קובע את הכללים ובתי המשפט אוכפים את אותם הכללים. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בסוגיה רוחבית כל כך, המשפיעה על אלפי אזרחים שניזוקים מידי שנה. ואכן, כבר בשנות התשעים קרא השופט אור למחוקק לומר את דברו, אך קריאתו לא נענתה.
ברור כי אילו ההטיה בחישובי הריבית הייתה לרעת חברות הביטוח, המוני לוביסטים היו צובאים על מזנון הכנסת, מאיימים בסכנת התמוטטות של חברות הביטוח ופועלים ללא ליאות עד חקיקת חוק מתאים.
לניזוקים אין צבאות ואין לוביסטים. לפעמים אין להם פה ולפעמים גם לא רגליים. ראוי כי חברי הכנסת ייצגו אותם נאמנה ויחוקקו חוק צדק שימנע קיצוץ עמוק ולא מוצדק של כספי הפיצויים המגיעים לניזוקים בדין ולא בחסד.