קשה להמעיט מחשיבות הכללת המשפט העברי בחוק הלאום שחקיקתו עומדת בימים אלה לפתחה של הכנסת.
בחוק הלאום מצהירה המדינה על ערכים וסממנים יהודיים וישראלים המהווים את תשתיתה ומרכז הקיום שלה: ארץ, שפה, דגל, ועוד. המקום היחיד בחוק בו ניתן ביטוי לתורת ישראל, שהיא שליוותה את עמנו מראשית היווצרותו ועד היום, הוא הסעיף המתייחס למשפט עברי (החוק אמנם כולל סעיף 'שימור המורשת', אך הוא נוסח כסעיף כללי המאפשר לכל תושב לשמר את תרבותו, ואין בו התייחסות למקום המיוחד שתופסת התורה בזהותו של העם בישראל).
וזו לשון הסעיף הנוגע למשפט עברי, שהושמט בהצעת החוק האחרונה העומדת כעת על הפרק:
'משפט עברי - ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל'.
מהו משפט עברי? משפט עברי הם החלקים בתורה העוסקים בהסדרת היחסים בין האזרחים עצמם ובינם לבין רשויות המדינה, והם תופסים נתח רב ונכבד מסוגיות הגמרא, הראשונים והאחרונים. הם המשפט הייחודי לנו, שליווה את עמנו במשך מאות ואלפי שנים, בתקופה בה ישבנו לבטח על ארצנו וגם בתפוצות גלויותינו.
בראשית הקמת המדינה קיוו רבים וטובים, ובראשם הרבנים הראשיים דאז, כי מנהיגיה יאמצו את המשפט העברי כשיטת המשפט הנוהגת של המדינה החדשה, ותוחלתם נכזבה כאשר הוחלט לשמר את שיטת המשפט העות'מאני והבריטי שנהג עד לאותה עת. חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, שאף תוקן ושודרג לאחרונה, אמנם מחייב את השופטים לפנות אל המשפט העברי ומורשת ישראל, אולם דומה שלא די בכך.
השופטים יכולים ללא כל קושי להימנע מלפנות למקורות המשפט העברי, בהקדמת אפשרויות פרשנויות מגוונות לחוק, בין השאר על דרך של היקש, בטרם יגיעו לאפשרות הקצה שקובע החוק – הסתייעות במשפט העברי. רבים מהשופטים אכן נמנעים מלפנות למקורות המשפט העברי, אם בשל חוסר בידע והכרות עם מקורות ההלכה, ואם בשל חוסר הזדהות עם מקורות אלה.
סעיף המשפט העברי בחוק הלאום אינו משנה מצב דברים זה, והוא עדין מותיר לשופטים את מרחב הבחירה האם ומתי לעשות שימוש במקורות המשפט העברי. אולם עצם ההצהרה כי תורת ומורשת ישראל הינם חלק מהזהות הלאומית הבסיסית שלנו הינה חשובה מאין כמוה, ובהעדרה אנו משמיטים את ההכרה בתשתית הרוחנית שעומדת ביסוד קיומנו כעם.
על כל מי שזהותה היהודית של המדינה חשובה לו, לקרוא לראש הממשלה, שלו זכויות רבות בחיזוק המורשת והזיקה היהודית, להשיב סעיף זה לחוק הלאום. מורשת יהודית אין משמעותה רק חידוני תנ"ך, שיעורי פרשת שבוע בבית ראש הממשלה וכיוצ"ב.
היא משמעותית בעיקר בכך שהיא מיושמת בחיי היומיום של מדינת ישראל, בין השאר בהכרעות המשפטיות, גדולות כקטנות, וממשיכה להוות משפט חי ונושם בעל רלוונטיות לכולנו. מרבית העם בישראל מחובר לתורה ורואה בה את המנוע הפנימי שמניע את הקיום הפיזי שלנו. חיוני לתת ביטוי, ולו רק לחלק קטן מהתחושות והאמיתות אלה, בחוק המגדיר את זהותנו הלאומית.