עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה
עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה

יש שיחות שאדם מנהל עם סובביו, ויש שיחות שאדם מנהל על ליבו.

כאשר אדם משוחח עם סובביו, הדברים נשמעים בקול רם, ואת מה שיש לאדם לומר- כולם שומעים. לעומת זאת שיחת האדם עם לבבו היא שקטה, אישית ואינטימית, ורק האדם עצמו יודע את אשר בלבבו ואת אשר רצונו להשיח.

מעניין לראות במיוחד בפרשת עקב, בצומת הדרכים של סוף תקופת המדבר וערב הכניסה לארץ, שהתורה מתארת לנו כמה וכמה פעמים שיח פנימי של האדם עם לבבו ושל האומה עם לבבה.

כך בתחילת הפרשה:" כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם".

העם מגיע לארץ, ועם כל ההבטחות הגדולות על העתיד ועל ארץ זבת חלב ודבש המובטחת, עדיין בלב מקנן החשש הטבעי למראה המזרח התיכון רווי העמים והגויים, שכניסת עם חדש למרחב הזה היא לצנינים בעיניהם. באופן טבעי אולי הדברים לא נאמרים בקול כלפי חוץ, אך בלב פנימה, רובץ החשש ההגיוני כיצד ניתן יהיה להתגבר על כל העמים, האויבים והמכשולים מסביב. תשובת ה' לחשש הלבבי הזה היא:

 "לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלוקיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם".  אל תשכחו שגם במצרים באופן מספרי ומעשי לא היה סיכוי שתשרדו ושתצליחו לצאת משם, והנה עובדה שזה קרה, ועובדה שאתם פה על מפתנה של ארץ ישראל. תזכרו את העבר וממנו תקישו לעתיד.

פעם נוספת שהלב נכנס לפעילות מוגברת היא כאשר העם רואה שבאים עליו קשיים וייסורים, שעם כל ההסברים השכליים, עדיין הם רובצים על הלב ומייצרים סימני שאלה על מהות ותכלית הייסורים והכאב. התורה חשה את ההתרוצצות הזו בלב ובאה לתת כיוון וייעוד לסבל הלא מובן:"  וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹוקיךָ מְיַסְּרֶךָּ", ולכן המסקנה האמונית והמעשית היא:" וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".

הפעם הבאה בא נכנס הלב לתמונה בפרשה היא לאו דווקא בהקשר חיובי. עם כל השמחה והחדווה על הכניסה לארץ וההתבססות בה, חוששת התורה לתהליך לבבי שלילי שינבע מגבהות הלב, מכוחנות ושחצנות:

 פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

הלב יכול להיות חנון חומל ורחום, אך הלב עלול גם להתבלבל ולהוביל למחוזות ולמסקנות הרות אסון של שכחה וכפירה. כנגד הלך הרוח הזה באה התורה ומבקשת לשים עין על הלב, שלא יחטא בשיכרון כוח ובגבהות כוחנית שתוצאתה שיכחה מאין באת ולאן אתה הולך.

המסקנה מאותו שיכרון כוח לבבי תהיה בלתי נמנעת :" וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אתה אולי לא אומר את זה כלפי חוץ ולא מצהיר זאת בראש חוצות, אך בלבבך רובצת הכרה מסוכנת של כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי . את ההכרה הזו יש לעקור מן השורש, ולהרוג אותה כשהיא עוד קטנה. המלחמה בתחושה הזו של שיכרון הכוח היא בהפנמה יום יומית של ההבנה והתובנה היסודית והבסיסית על מקור הכוח בחיים ובעולם:" וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

וכך גם פעם נוספת בפרשה, מזהיר הקב"ה מפני מחשבות פסולות החודרות ללב: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹוקיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ".

הלב האינטימי לנו שלנו יכול להיות מקור הברכה והטוב, אך הלב הזה יכול להיות גם מקור ההטעיה והבלבול ולהוביל למקומות ומסקנות לא ראויות.

שיחת הלב הזו מצריכה עין בוחנת ורגישה לראות ולוודא שהלב אכן ממלא את ייעודו באותה שיחה פנימית של האדם והעם עם לבבו, ייעוד של אמונה ושל טוב, של '  לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹוקים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי ".

[המאמר יפורסם בעלון שבתון]