חול המועד סוכות, בית קפה ברחביה. חוה – מנהלת בית ספר – ישבה עם חברה בסוכת בית הקפה, סוכת נצח המורכבת משלד מתכת עטוי בד לבן.
בסיום פגישתן, לוותה חוה את חברתה החוצה ושבה אל הסוכה לפגישה נוספת רוויית קפאין. בהגיעה אל פתח הסוכה נתקלה חוה במוט המתכת שבמפתן, הוטחה על הרצפה ושברה את כתפה. נקבעו לה עשרה אחוזי נכות לצמיתות.
חוה, הנהלת בית הקפה ויצרן הסוכה הטילו זה על זה את האחריות לקרות הנזק.
הנהלת בית הקפה ויצרן הסוכה טענו שתי טענות להטלת האשמה על חוה. בראשונה הם טענו כי אילו הייתה חוה מביטה בדרכה היא לא הייתה נופלת. עשרות אלפי אנשים נכנסים ויוצאים מדי חג מסוכות נצח ומעולם לא הוגשה תביעה דומה לבית המשפט. על הטענה הזאת ניתן לחלוק שהרי "אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים" (חושן משפט תי"ב, א'). דווקא "בהמה שעיניה למטה דרכה לעיין אנה תלך" (שם תי"ב, ג'), אבל אדם עיניו קדימה.
אך נגד חוה תלויה טענה נוספת. חוה כבר חצתה פעמיים את מפתן הסוכה, כשנכנסה אליה בתחילה וכשיצאה ללוות את חברתה. ממילא היא ידעה כי יש לסוכה מפתן מתכת ורק חוסר תשומת לב גרם לנפילתה. כנגד זה טענה חוה כי גם בפעמיים הראשונות היא הביטה קדימה ולא ראתה את המכשול, והעובדה כי נפלה רק בפעם השלישית היא עניין סטטיסטי.
את מלוא האחריות – טענה חוה – יש להטיל על הנהלת בית הקפה שהניחה מכשול בפתח בית הקפה. כשם שברור לכולם כי חוט חשמל המהלך לרוחב רצפת בית הקפה הוא מכשול מסוכן, כך גם מוט ברזל בגובה של כשני ס"מ במפתן הסוכה הוא מכשול מסוכן. נפילה ממכשול אפילו בגובה כזה היא דבר צפוי ומצוי (חושן משפט ת"י, י"ח), ולכן חלה אחריות על מציב המכשול.
במקרה שלפנינו יכלה הנהלת בית הקפה למנוע את הנפילה בארבע דרכים. היא יכלה להציב שלטי אזהרה בכניסה וביציאה כדי להסב את תשומת לב באי הסוכה למפתן המסוכן. היא יכלה לבנות את אותה הסוכה ללא המוט שבמפתן ולייצב את הסוכה בדרך אחרת. היא יכלה לבנות מעין כבש קטנטן משני צדי המוט על מנת למנוע היתקלות במוט. וכמובן, היא יכלה לבנות סוכה אחרת שאין לה מפתן מתכת.
הנהלת בית הקפה טענה להגנתה כי אין להטיל עליה שום אחריות. היא בנתה את הסוכה על פי הוראות היצרן המורות להרכיב את כל מוטות המתכת כדי לוודא את יציבות הסוכה ובטיחותה. לכן, אם יש אשמה על מישהו זולת חוה ראוי להטילה על יצרן הסוכה.
היצרן ייצר סוכה, אשר באופן מובנה כוללת מכשול מסוכן בפתח כל סוכה. לכן חלה עליו חובה לכלול בהוראות ההרכבה הנחיה לשים שלטי אזהרה בפתח הסוכה או הנחיה אחרת שתסייע למנוע את הסיכון.
לאחר שנשא ונתן בכל הטענות הטיל בית המשפט אחריות חלקית על כל אחד מהם. חוה שלא נזהרה למרות שכבר עברה שם פעמיים תישא ברבע הנזק, יצרן הסוכה שלא כלל הנחיה למניעת הסכנה יישא ברבע נוסף, ואילו הנהלת בית הקפה שהציבה את המכשול בפועל תישא בחצי הנזק.
חלוקת אחריות בין מזיק לניזוק בשל אשם תורם של הניזוק, אינה קיימת במשפט העברי. גם במקרים בהם המזיק חייב לשלם רק חצי נזק – במקרה של שור תם שהזיק (חושן משפט שפ"ט, ט') או של נזק צרורות (שם ש"צ, ג') – הפטור על חצי הנזק הנותר לא נובע משותפותו של הניזוק באשמה לקרות הנזק, אלא מסיבות שלא מתקיימות בענייננו. לכן במקרה שלנו חוה פטורה מאחריות, ועל המזיק לשלם לה את מלוא הנזק.
לעומת זאת, חלוקת אחריות בין מספר מזיקים השותפים לקרות הנזק קיימת גם במשפט העברי. למשל, שור של ראובן שדחף בהמה לתוך בור שכרה שמעון ומתה, בעל השור ובעל בור חולקים בשווה בתשלום הנזק. ואם היה השור תם, בעל השור משלם רבע נזק – שהרי שור תם משלם רק חצי ממה שהזיק – ובעל הבור משלם שלושה רבעים (חושן משפט ת"י, ל"ב).
וכן כאשר שניים היו שותפים ביצירת מכשול, הם יהיו שותפים גם בתשלום הנזק. למשל ראובן הניח אבן על שפת בור שכרה שמעון, ונתקל שור באבן ונפל לבור ומת – כל אחד מהם משלם חצי נזק (שם ת"י, ל"ג).
על פי זה, האם יצירת סוכת נצח – שבאופן מובנה כוללת מכשול בפתחה – היא שותפות של יצרן הסוכה בבניית המכשול, ולכן הוא חייב לשאת בחצי הנזק לצד בעל בית הקפה? או האם – כיוון שבפועל היצרן לא הציב את הסוכה – הדין המחמיר ביותר שניתן להחיל עליו הוא דין של משלח אחר ליצור מכשול, שדינו שיוצר המכשול בפועל חייב במלוא הנזק (שם ת"י, ח'), ולכן גם כאן הנהלת בית הקפה תישא במלוא הנזק של חוה?