הקליפה שהפכה לפרי
הקליפה שהפכה לפרי

לפני כמאה וחמישים שנה, יצא שד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל לאסוף תרומות עבור יהודי ארץ ישראל. בדרכו, עבר השד"ר באחת הקהילות היהודיות בטורקיה, ודרש לפניהם בשבח הארץ הקדושה. בתום הדרשה, השאיר השד"ר לבני הקהילה מתנה גדולה, רימון מארץ ישראל, והמשיך בדרכו.

מאז ומתמיד, התייחסו יהודי הגולה בכבוד ובקדושה לפירות ארץ ישראל, ואף כאן התאספו כל בני הקהילה כדי לחלק ביניהם את הפרי, ולזכות לאשר נכספים אנו בברכה – 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה'.

באותו מקום לא היו מצויים רימונים. והנה, פתחו בני הקהילה את הרימון, וגילו שהוא מורכב מקליפה וגרעינים רבים. בהרבה פירות, זורקים אנו את הגרעינים, ואוכלים את הפרי. אף בפרי זה, החליטו בני הקהילה לזרוק את הגרעינים, ולאכול את הפרי... הקליפה.

חלקו כולם את הקליפה ביניהם, וסעדו ממנה ביחד בחבורה. איש לא התלונן על טעמה המר של הקליפה, מפני כבוד ארץ הקודש. לימים, עמדה להם הזכות הגדולה של חיבת וכבוד ארץ הקודש שקיימו בגופם, וכל בני הקהילה זכו לעלות לארצנו הקדושה. (סיפר ר' ישראל אריאל, הובא חוברת שבט – תנועת רבי חייא).

סיפור זה צופן בחובו משל לעניינה של ארץ ישראל. בתורת הפנימיות, הפרי מייצג את הרוחניות והתוך הפנימי, ואילו הקליפה מייצגת את החומריות והחלק הגס החיצוני, ואפילו – השלילי. בסיפור זה, הקליפה אכן מרה, אך בני הקהילה המתייחסים אליה בחרדת קודש, הופכים אותה לפרי. וכך בארץ ישראל, הצד הגשמי והחומרי הוא כולו רוחני. בכל העולם הגשמיות זו קליפה, ואילו בארץ ישראל הרי היא פרי.

עניין זה מופיע בפרשת בשלח בסוף פרשיית המן. משה מצווה בדבר ה' לאהרון: "קח צנצנת אחת, ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם... ויניחהו אהרון לפני העדות למשמרת".

מקרא זה תמוה ביותר, שהרי פרשת המן נאמרה עוד בטרם נבנה המשכן, ובטרם זכינו לקבלת העדות – הלא היא התורה הקדושה, שהיא העדות בין ה' ובינינו (רש"י שמות כה, טז). אם כן, בזמן שניתנה פרשת המן, לא יכול היה אהרון לתת את צנצנת המן לפני העדות בקודש הקודשים.

ואכן, המפרשים בפרשתנו מרגישים בתמיהה זו, ומיישבים אותה בכך ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', "ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אוהל מועד" (רש"י טז, לג).

ובכל זאת, מבין השיטים מבצבצת ועולה התובנה המופלאה, שפרשת המן היא המקום הראשון בו מוזכרים בתורה - המשכן והעדות, שתי הצינורות הרוחניים המחברים את ישראל לאביהם שבשמיים. כקרני השמש המנצנצות עוד בטרם תעלה החמה, ומבשרות את בוא האור, כך מבליח אור המשכן והתורה כבר בפרשת המן. המן הנאכל כאוכל 'חומרי' הופך למבשר רוחניותם של ישראל.

ובעצם, לא רק את המשכן והתורה מביא המן בכנפיו, כי אם גם את יום השבת. מצוות השבת מתגלה לישראל דרך מנת המן הכפולה של יום שישי. כידוע, השבת היא הפסגה הרוחנית של השבוע, וגם הפסגה הרוחנית של ימי העולם – מעין עולם הבא. השבת רומזת גם לגאולה, עת יתגלה ה' לעולם לבדו, שהרי כל אלף שנים משנות העולם היא כנגד יום מימי הבריאה – "ששת אלפים שנה יהיה העולם, ואחד חרב, שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ראש השנה לא.).

נשאלת השאלה – מדוע כל העוצמות הרוחניות של ישראל – המשכן והתורה, השבת והגאולה, מופיעות לראשונה בפרשת המן?

התשובה גנוזה בתופעה המוכרת לנו מחיינו. כידוע, האדם מרבה בשחר ימיו בבכי. במבט ראשוני, התינוק בוכה בעיקר, כדי לקרוא לאימו ולרמוז לה שהוא רעב לאוכל. אולם, במבט עמוק יותר התינוק בוכה, כי הוא רעב לאהבה ולתשומת לב. לא לחינם, מקום יניקתו של התינוק הוא כנגד הלב של אימו, מרכז האהבה והרגש.

בתחילת החיים, נראה שהאדם רעב בעיקר לאוכל חומרי, אולם ככל שמתקדמים החיים אנו מגלים יותר ויותר שאנו זקוקים בעיקר לאהבה ורוחניות. כשאנו מעמיקים בכך, אנו מגלים שבתחילת החיים קיבלנו את האהבה בעיקר דרך האוכל, כי עדיין לא היינו בשלים לדרכי תקשורת מרוממות יותר.

אך גם בהמשך החיים, כשיש לנו דרכים גבוהות יותר לבטא קשר נפשי, עדיין האוכל מהווה לעיתים דרך נלווית לביטוי אהבה וחום. 'אוכל של אמא' הוא ביטוי לדרך להעביר אהבה, פינוק וחום. (כמובן, חשוב לא להתבלבל ולהפוך זאת לדרך מרכזית, כפי שיש שמתבלבלים ומחפשים אהבה וסיפוק בעיקר דרך האוכל. זוהי הסיבה להשמנה ואכילת יתר, בשעה שאנו חווים קושי נפשי).

כך גם בעת לידתנו כעם. בתחילה קיבלנו את ה'מן'- האוכל המתאים לנו, ואחר כך קיבלנו את הרוחניות – תורה, מקדש וגאולה. אולם, כשם שבתחילת החיים אנו מקבלים אהבה ורגש דרך האוכל, כך עם ישראל החל לקבל את סגולותיו הרוחניות דרך המן. לפיכך, נרמזו המקדש והעדות בפרשת המן, וניתנה לנו השבת המהווה מעין עולם הבא כבר בתוך חיי העולם הזה.

ובהמשך חיינו כעם, כבר הבאנו בעבר בבימה זו את דברי ה'חסד לאברהם', שפירות הארץ הקדושים הם המשך למן, ומבטאים את העובדה שאוכל חומרי יכול להיות כל כולו רוחני. ואכן פירות אלו מלווים את מהלך התקשרותנו הרוחנית לה' במצוות התורה והמקדש. רק בפירות אלו נצטווינו במצוות התלויות בארץ – תרומות ומעשרות, לקט, שכחה, פאה ושביעית (קידושין א, ט). פירות אלו הם גם המבטאים את קדושתה של הארץ, בכך שרק הם כשרים לחלק ממצוות המקדש – "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר, והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות (כלים א, ו).

בט"ו בשבט הקרוב נאכל ונתחבר לרוחניותם של פירות הארץ, ובכך נזכה לאור הגאולה שאף הוא בפירות הארץ, כדברי רבי אבא: " (סנהדרין צא. ורש"י) אין לך קץ מגולה מזה, שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" !

הרב נתנאל יוסיפון יערוך את התוועדות 'טוב הארץ' יחד עם הרב שמואל אליהו, בליל ט"ו בשבט בבנייני האומה בירושלים