בדורנו גברה המודעות לשמירת משאבי הטבע ומניעת נזקים סביבתיים. בתורה ובגמרא רבים הציוויים בהקשר זה: איסור "בל תשחית", איסור כריתת עצים, מניעת נזקי צאן, הרחקת מוקדי עשן ועוד.
ברם, יש הבדל עקרוני בין התפישה האקולוגית של אומות העולם לבין השקפת התורה בעניין זה.
כאשר לפי התורה העולם שייך לקב"ה והאדם מחוייב לשמרו בציווי הבורא, כדברי המדרש (קה"ר ד', כ"ה): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
לעומת זאת, המניע העיקרי לשמירת הסביבה לפי התרבות המערבית הוא האינטרס והתועלת שיש לאדם עצמו. ואכן, גם באוכלוסייה מודרנית עם מודעות גבוהה לשמירת הסביבה, יש העדפה לנוחות הפרטית, ובעקבות כך יותר בזבוז מים, יותר ייצור פסולת ויותר זיהום אויר. בנוסף, פעמים רבות אינטרסים כספיים גוברים על שמירת משאבי הטבע, כמו בהעברת חופים למקורבי השלטון לדוגמא.
לעומת זאת, בסיס התפישה של המאמין היא הידיעה שהעולם אינו שלי אלא אני רק מופקד על שמירתו. תפישה זו תהיה עקבית גם בלי פיקוח חיצוני, אלא מתוך מחוייבות פנימית, ותבוא לידי ביטוי גם בהימנעות מהשחתה קטנה ביותר, וכדברי ספר החינוך (מצוה תקכ"ט): "דרך החסידים שלא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם ויצר עליהם כל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל - יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם".
זאת ועוד, התורה מצוה עלינו להתנהג בצורה מוסרית קודם כל עם בני האדם וללחום נגד כוחות רשע שונים הגורמים להרס החברה והסביבה הרבה יותר מכל גורם אחר. בעוד בני דת האקולוגיה רואים את חזות הכל באיכות הסביבה וטחו עיניהם מלראות כי המלחמות, הפשע, האלימות והסמים פוגעים בחיים עצמם, וגורמים נזקים הגדולים אלפי מונים מאויר מזוהם או חומרי אשפה שיתפרקו רק בעוד 200 שנה.
בנוסף, רבים מהארגונים "הירוקים" מקיימים הפגנות המלוות בהרס ואנרכיזם ופועלים בשיטות אלימות כנגד העומדים בדרכם.
למרות הכל, התורה והנביאים מלמדים אותנו כי בסופו של דבר תבוא הרווחה ותפסק השחתת העולם: "ואריה כבקר יאכל תבן... כי לא ירעו ולא ישחיתו". אך זה יגיע רק כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א)