"אורי אנסבכר ז״ל נרצחה אמש באכזריות מזעזעת בירושלים. בשעה קשה זו כולנו מחבקים את משפחת אנסבכר ואת בית משפחת תקוע. כוחות הביטחון חוקרים את הרצח, אנחנו נמצא את האחראים לו ונמצה עמם את הדין". כך כתב ראש הממשלה נתניהו בטוויטר כאשר נודע דבר הרצח הנורא.
השר נפתלי בנט כתב דברים דומים, "הרצח המזעזע של אורי אנסבכר זכרה לברכה מטלטל מדינה שלמה. קשה להכיל את הכאב. ליבי עם בני המשפחה שמתמודדים עם הטרגדיה הנוראית הזו. נעשה הכל כדי לאתר את הרוצח המתועב שביצע את הפשע הנורא הזה. משפחת אנסבכר, עם ישראל מחבק אתכם ברגע הקשה מנשוא הזה."
כך זה נמשך, כאשר המוטיב החוזר אצל ראשי המדינה, מימין ומשמאל, היה "נגיע אל הרוצח".
ובכן, במחילה מכבודכם, זה לא הכיוון. לתפוס את הפושע ולמצות איתו את הדין? זו התגובה המתאימה לפשע פלילי. אבל כאן מדובר במשהו אחר לגמרי – זוהי מלחמה.
פעם אחר פעם אנחנו מנסים להתעלם, מתעקשים להתייחס לטרור בכלים פליליים. כך אנחנו נגררים למעצר נקודתי, לעתירה לבית משפט, לצו ביניים. כך איננו מצליחים להצדיק צעדים כמו הרתעה, שלא לדבר על נקמה.
הצעד הראשון לקראת ניצחון במלחמה הוא להכיר בכך שיש כאן מלחמה. מלחמה איננה מתנהלת בין יחידים, היא נערכת בין עם לעם. עם ישראל ניצב במלחמה מול עם ששואף להשמידו או לכל הפחות לגרשו מן הארץ. האם אנחנו מוכנים להשיב מלחמה?
אם התשובה חיובית, נוכל לגזור ממנה גם צעדים מעשיים. במלחמה לאומית הכללים משתנים. לא נותנים לאויב זכות ערעור בבג"ץ על המתקפות נגדו, לא נותנים לשבויי מלחמה תנאי דה-לוקס בכלא, לא מתעסקים ב'טרור יחידים' ובהבנה של המניע הנפשי שלהם אלא נלחמים בציבור ששולח אותם, זה שתומך בהם חברתית וכלכלית, זה שמחנך אותם לפני המעשה ומאדיר את שמם אחריו.
אורי אנסבכר היקרה לא נרצחה בגלל מי שהיא, נערה עדינה ותמימה. היא נרצחה על קידוש השם, בגלל היותה יהודיה, בתור מייצגת של העם היהודי השב לארצו. התגובה לרצח לא יכולה להישאר רק במישור הפרטי. כמובן שצריך לבוא חשבון עם הרוצח, אבל אסור לעצור שם. זו תהיה פגיעה בכבודה של אורי. למענה ולמעננו הגיע הזמן שנביט למציאות בעיניים, נכיר במלחמה שנכפתה עלינו ונצא לנצח.