שיטת השלטון החדשה
שיטת השלטון החדשה

במאות השנים האחרונות הוצגה שיטת משטר חדשה. שיטה שלפיה אין מלך אריסטקרט בעל זכויות יתר שמחליט עבור הממלכה בסוגיות ערכיות ומדיניות, אלא המדינה שייכת לעם, והעם הוא המחליט.

הנחת המוצא של השיטה הזאת היא שיש עם, ויש מדינה, ויש קולקטיב. אלא שמי שינהיג את העם הזה אינו בהכרח גורם בעל פריוילגיות מיוחדות, אלא העם הוא שינהיג.

בשנים האחרונות התפתחה כאן שיטה אחרת, רדיקלית הרבה יותר ושונה לחלוטין. רשמית, העם עדין בוחר. אלא שמאחורי אפשרות הבחירה של העם מונחת הנחת יסוד שכל בחירה חייבת להיות כפופה לה.

ההנחה היא שאין ערכים מוחלטים. חיה ותן לחיות. אין למדינה ערכים ואין למדינה דת. למעשה, אין מדינה. כל אדם חי לו בתוך הסביבה הסובייקטיבית שלו. אם ירצה – יאמין בא-לוהים. ירצה – יעבוד את הבעל. ירצה – יאמין שהעולם שטוח. אין אמת מוחלטת ואין שום דבר מחוץ לאדם עצמו. העם לא קובע את ערכיו כי לעם אין ערכים. מדינה, ברמה שהיא קימת, לא קימת אלא למען הפרט. אין ערכים ואין אידאולוגיה. מדינה חסרת כל ערך.

כמובן שהגישה הזאת היא ערך ואידאולוגיה. היא דוגלת בחופש הפרט ובאי-אידאולוגיה, והיא כופה על הפרט את החופש הזה ואת אי-האידאולוגיה הזאת בכח הזרוע.

בעוד שהגישה הראשונה שתוארה לעיל מניחה שיש כלל ויש לו דרך ואידאולוגיה, והוא בוחר אותה ברוב, הרי שהגישה השניה מניחה שאין עם, יש רק פרטים. זכותו של כל אזרח לבחור את מי שידאג לרווחתו. זכותו של אזרח לבחור את רווחתו החומרית, אבל אין לו זכות לבחור את ערכיו. את הערכים יקבעו רק האריסטוקרטים, בעלי הפריוילגיה. (זה כמובן עטוף בתרוצים שונים, אבל בפעל זה המצב).

בעוד שלפי הגישה הראשונה, העם הוא שיכריע בשאלות של צדק ויושר, ושל סדר עדיפויות בינם לבין האינטרס הלאומי, הרי שלפי הגישה השניה זכות ההכרעה בנושאים אלה שמורה לאריסטוקרטים בלבד.

אריסטוקרטים אלה לא יאפשרו, למשל, להתגונן מפני עם אויב. וזאת משום שהם לא מכירים בקיומו של עם. פרט אחד לא אמור להענש על כך שרוב הפרטים הדוברים את שפתו רוצחים. מה הקשר? (כמובן שזה לא מונע מהם לפנות קולקטיבית אל יריביהם הפוליטיים, אבל זו כבר סוגיא בפני עצמה).

מכאן עולה ששתי הגישות שהוצגו כאן, גם אם ברמת הפרקטיקה יש ביניהן מאפיינים זהים, ברמת האידאולוגיה אין ביניהן שום קשר. אי אפשר לקרוא להן דמוקרטיה קלסית ודמוקרטיה רדיקלית, משום שהן אינן חולקות אפילו ערך אחד משותף. הערך המרכזי של הגישה הראשונה, שהעם קובע את ערכיו, לא מקובל על הגישה השניה. לכן, לא יתכן שם אחד שיהיה משותף לשתי הגישות. אם הראשונה יכולה להקרא דמוקרטיה – השניה לא יכולה להקרא כך, ולהפך.

הגישה הנוהגת היום היא גישה שלפיה כל אינדיבידואל רשאי לבחור את מי שידאג לרווחתו החומרית, אבל רק המומחים המבינים הם ילמדו אותו מה אמת ומה נכון, והם שיכפו עליו את ערכיהם. כמובן, בשם הדמוקרטיה והחופש.