הציונות הדתית תחילה
הציונות הדתית תחילה

מאז היוודע תוצאות הבחירות וכישלון מפלגות הציונות הדתית, שוב פעם נשמעים קולות של אנשים בציונות הדתית המדגישים כי אין עוד מקום למפלגה מגזרית בכנסת, וראוי ואידאלי יותר להיטמע במפלגות הגדולות.

באותה נשימה, אותם הקולות גם דואגים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר והגנים של הגרעין התורני, לישיבות תיכוניות ואולפנות אליטיסטיות וצורכים משירותי המחלקה לתרבות יהודית בעירם. כולנו גם מכירים מקרוב את ההשתוקקות הגדולה של השרים בנט ושקד לעזוב את השלולית המגזרית ולהתחבר לאוקיינוס הגדול - לכלל החברה הישראלית כחלק מתהליך שסופו בצמרת ההנהגה של מדינת ישראל.

וכך, מאותו בלבול זהויות פנים מגזרי תמידי ועל בסיס אותה כמיהה להשתלבות, היטמעות וקבלת הכרה מהציבור החילוני, נשארנו גם הפעם עם כוח פוליטי דליל החוסה בצלן של המפלגות החרדיות שבראשן עומדים נציגים שבטוחים בעצמם ובדרכם עם ציבור בוחרים יציב ונאמן.

אותן מפלגות חרדיות ימשיכו להחזיק בגאון במשרדי ממשלה בעלי השפעה עצומה דוגמת הפנים, הפעם, אגב, עם סמכויות נרחבות במיוחד, הדתות ופיתוח הנגב והגליל, לצד ועדת הכספים- החזקה בוועדות הכנסת. אותן מפלגות חולשות על תקציבי עתק ושולחות זרועות שליטה במערכות השלטון המקומי ושירותי הדת, כאשר שליטה על משרדים דוגמת הנגב והגליל מקנה שליטה על מנגנוני תודעה אידאולוגיים ודתיים בקרב קבוצות נרחבות בפריפריה החברתית והגאוגרפית בישראל.

ובכך, כדרך המציאות הפוליטית בישראל, הציונות הדתית מדברת על אידיאות חברתיות ולאומיות, כשמנגד המפלגות החרדיות הן שממשיכות להחזיק בפועל במנגנוני הכוח הפוליטיים, שבמידה שהיו מצויים בידי מפלגת הציונות הדתית, הרי שבניגוד למצב הקיים בוודאי היו מיטיבים גם עם כלל תושבי המדינה, ובעיקר היו משנים ללא היכר את תדמיתן השלילית של מערכות שירותי הדת והשלטון המקומי בישראל.

לפיכך, עוד לפני שהיא מבקשת לגעת בציבור הישראלי, ראוי כי איחוד מפלגות הימין תפעל לשיקום וחיזוק גאוות היחידה של הציונות הדתית, תוך הכלה ומתן מענה אמיתי לכלל הגוונים בציבור הדתי לאומי. עוד לפני החלומות האינטגרטיביים להיטמעות בחברה הישראלית, יש לזכור שלציונות הדתית ישנם צרכים ייחודיים משלה שלא ניתן לממש באמצעות חיבור למפלגות הגדולות שאינן מציבות בראש סולם סדרי העדיפויות צרכים סקטוריאליים ייחודיים.

גם בניגוד לטענה החוזרת ונשמעת כי בניגוד לחרדים, אנו כבר ממילא מעורים בחברה הישראלית ועובדים וחולקים מדי יום זמן משותף בארוחת הצהריים עם חברינו החילוניים למקום העבודה, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהמשפחה הדתית לאומית מחזיקה במערכת צרכים שונה בתכלית בתחומי החינוך, החברה, התרבות והדת.

כפי שמרבית בני הציונות הדתית בוחרים להתגורר במושבים ויישובים בעלי צביון דתי לאומי מובהק, או בשכונות הומוגניות בערים הגדולות, כך גם במרבית המקרים, בתום יום העבודה, כל אחד חוזר לקהילה המחזיקה במערכת הערכים הדומה לשלו.

למרות המילים המפוצצות על התערות מלאה בחברה הישראלית שמייתרת את הצורך במפלגה מגזרית, המציאות הפוליטית מוכיחה אחרת וללא מפלגה מגזרית חזקה, לצד שגרירות פוליטית משמעותית במועצות העיר השונות- הצרכים הייחודיים של בני הציונות הדתית יידחקו במקרה הטוב לתחתית סולם סדרי העדיפויות.

 המציאות מוכיחה כי קיים הבדל מהותי באופי התכנים בין מחלקה לתרבות תורנית שמוחזקת בידי נציג הבית היהודי או נציג ש"ס. כך גם בנוגע לרמת ואיכות מוסדות החינוך בחמ"ד, בטיפול בסוגיית שכר הלימוד באולפנות ובישיבות, בתקצוב תנועות הנוער ואגודות הספורט, בסוגיית מינוי הרבנים הראשיים ורבני ערים, כמפלגה בעלת אוריינטציה מתנחלית בהתגייסות טבעית לטובת צרכי תושבי יו"ש, בהרכבי המועצות הדתיות וכמעט בכל היבט אפשרי הנוגע לצרכי המגזר הדתי לאומי.