המערכת הפוליטית סוערת. שלושה ימים לפני המועד האחרון להקמת ממשלה ועדיין אין סיכום עם אף מפלגה. במוקד המחלוקת ניצב חוק הגיוס, כאשר שני הצדדים – ליברמן והחרדים – מאיימים לא להתפשר וללכת לבחירות חדשות.
אבל רגע, על מה בכלל הלכנו לבחירות רק לפני חודש וחצי?
בחודש דצמבר האחרון החליטו ראשי סיעות הקואליציה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות. אחת הסיבות המרכזיות למהלך הייתה ההבנה שלא ניתן יהיה לאשר את חוק הגיוס בקואליציה הקיימת.
אם כן, חוק הגיוס אמור היה להיות אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות. במצב מתוקן, בזה היו עוסקים הקמפיינים. כל מפלגה הייתה מצהירה על עמדתה בנושא, המועמדים היו מנסים לשכנע את הציבור ובסופו של יום היינו הולכים לקלפי. תוצאות הבחירות היו משקפות את רצון הציבור ביחס לגיוס החרדים ועל פי הכרעת הבוחר הייתה מוקמת ממשלה שתחוקק את החוק המתאים.
לצערנו, לא כך היה. תוך ימים ספורים מפתיחת הקמפיינים השתלטו עלינו הספינים. יועצי התקשורת למיניהם כיוונו את השיח לנושאים פרסונליים ולעיתים איזוטריים. במבט לאחור, למי אכפת היום האם האיראנים פרצו לטלפון של גנץ? מה זה משנה האם הוא גמגם או לא בראיון ליונית לוי? חודשים עסקנו כאן בקשקושים במקום לדבר על מהות. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר – הבחירות נגמרו אבל אף אחד לא יודע מה עמדת הציבור בסוגיות העקרוניות, ובראשן בסוגיה שעליה הלכנו לבחירות – חוק הגיוס.
אינני יודע האם פנינו לבחירות נוספות בקרוב, אני מקווה מאוד שלא. אבל בבחירות הבאות, מתי שלא יהיו, אני מבקש שנעסוק קצת יותר בתוכן וקצת פחות ברכילות. אני מצפה מהמתמודדים לספר לנו על עצמם (כפי שהם עושים כל כך יפה בנאומי הבכורה שלהם בכנסת), לתאר לנו את עמדותיהם בסוגיות השונות ולהציע פתרונות לנושאים שעל הפרק.
אני מקווה שגם מנהלי הקמפיינים יבינו שאנחנו מצפים לקצת פחות ספינים וקצת יותר מהות. אחרי הכל, כשמסיימים לספור את הקולות, יש כאן גם מדינה לנהל.