עיקר לימוד הגמרא צריך להיות השיבה אל הלב. אש בעיניים, רצון ללמוד עוד. להבין שאני מחובר, שאני קשור, שאני אוהב את זה. אבל איך מגיעים לכך? איך מגיעים למצב בו מחלוקת אביי ורבא מדברת אליי.
ובעיקר, כיצד אני חי מציאות בה זה הדבר שאני רוצה עוד ממנו. התשובה היא עומק. לראות את הדברים מעבר. בלימוד אני חייב להבין מה באמת מנחה את אביי. מה מנחה את רבא. לא להסתפק בדיאלוג ביניהם, אלא להבין ולחקור מה עומד מאחוריו. אם אני אגיע לעומק, אני אוכל לשייך את העומק הזה לחיים שלי.
בתוך הלימוד חייבים להגיע למציאות העכשווית, להיום.
לימוד הגמרא חייב להיות חי, תוסס, אקטיבי, פעיל. בלימוד אני יוצר, אני שואל, אני מקשה ואני מתרץ. לא "ישחקו הנערים לפניי". לא לראות איזושהי תשובה ולהמשיך הלאה. לא לתת לזה לעבור לידי. לשאול את עצמי: מה אני הייתי אומר אם אני הייתי כותב את זה? הייתי כותב כך? הייתי כותב אחרת? כל ראשון ומפרש שאני רואה, אני חייב להיכנס לנעליים שלו ולראות האם אני מזדהה לחלוטין.
הייתי אומר מה שהוא אומר או שהייתי אומר אחרת? ואם הייתי אומר אחרת – למה הייתי אומר אחרת?
אם יהיה עומק, ואם תהיה יצירתיות ורלבנטיות, ואם תהיה עכשוויות - תהיה אהבה של תורה. לשם חייבים להגיע.
ובכדי לחזק את האופן שבו אנו צריכים לחשוב על לימוד הגמרא, אביא כאן סיפור.
יהודי הלך לרשום את בנו הקטן לתלמוד תורה. הגיע לתלמוד תורה ראשון, ראה שהרב יושב, אומר משפט וכולם חוזרים אחריו. אומר שני משפטים, כולם חוזרים. אומר שלושה משפטים, כולם חוזרים. כל הזמן יש דיאלוג, יש ניגון. יש חמימות של לימוד.
הלך לתלמוד תורה שני, ראה מלמד שעובר בין אחד לשני ולכל אחד מהתלמידים יש חוברת. ובחדר יש דממה. כל אחד עובד לפי הקצב שלו והרב עובר ומתקן.
האב החל מתלבט מה עדיף – דיבוק חברים בלימוד או דווקא שכל אחד יגיע לפוטנציאל העצמי שלו?
אותו אבא הלך לחזון איש בכדי להתייעץ איתו. החזון איש אמר לו – תרשום את בנך בתלמוד תורה הראשון, שם יש דיבוק חברים. ושם יש אש בעיניים בין הרב והתלמידים ולכן שם יש אהבת תורה.
עמקות, יצירתיות ורלוונטיות יוצרים אהבת תורה וזה עיקר הלימוד.