בהתייחס לדברים שכתב יובל דיין חוזר בתשובה מפורסם מברסלב שהחליט לאחר 25 שנה לעזוב את דרך התשובה ולחזור בשאלה.
יובל דיין הציג בדברים שכתב, את התחושה הקשה שלו ש-25 שנה הוא חי באופן חיצוני עם 'אישיות מחוקה', ולכן החליט להפסיק את ההצגה ולחזור בשאלה.
בלי להיכנס למסלול חייו האישיים שזה שייך לו בלבד, וברור שלכל אדם יש את מסלול החיים המיוחד שלו, עם העליות והירידות (לצורך עליות) שיש לו. וברור שהדברים שהוא ביטא ביחס למקומות שבהם היה, הם מנקודת מבטו האישית כדברי הבעל שם טוב שאדם רואה את העולם מתוך עולמו הפנימי.
רציתי להתייחס לדבר אחד מדבריו הנוגע לכולנו.
יובל תיאר שהרגיש שהכל 'הצגה אחת גדולה', ובעצם הוא אומר ש- 25 שנה הוא חי בהצגה, וזו לא היתה האמת שלו, ובמצב כזה כמה הוא יכול להמשיך להציג.
כשאדם מעיד על עצמו ששנים הוא חי בהצגה בשביל הקהילה מסביב ובשביל דברים אחרים ורק לא בשביל הנפש שלו, זה מעורר לחשבון נפש עבור כל אחד ואחד מאיתנו. עד כמה הוא אמיתי במקום שלו, שמח ומאושר מהדברים שהוא עושה, עבור מי הוא עושה אותם, עבור החברה מסביב או עבור האמת הפנימית שלו שהוא מאמין בה.
יכול אדם לחיות שנים באופן מסוים ולגלות שחי בשקר, שלא חי עבור האמת האמיתית הפנימית שלו. וזה תמרור אזהרה לכולנו. לבחון ולבדוק את עצמנו. הרמח"ל בעל המסילת ישרים (בפרק ג' במידת הזהירות) מזהיר אותנו לעשות חשבון נפש בכל יום, לבדוק אם הדרך שאנו הולכים בה היא נכונה ואמיתית. האם היא נכונה לאישיות שלנו? לנפש שלנו?
לאחרונה הזדמן לי לפגוש כמה רבנים בציבור הדתי לאומי שלבושים בצורה מאד פשוטה, חולצה צבעונית קצרה, וסנדלים. בהתחלה הפריעה לי החוסר ב'רשמיות' של הרב. אך כשאני קורא את דבריו של יובל דיין המתאר מצב של אנשים המלאים לבושים כיסויים וחליפות ומאחוריהם אין כלום, ברור שעדיף המצב ההפוך של הליכה בפשטות וטבעיות עם תוכן אמיתי.
קודם כל והבסיס לכל זה לחיות בפשטות וטבעיות. וזה מה שמייצגים הרבנים שפגשתי. שחרור מ'רשמיות' ו'פורמליות', תלמידי חכמים של ארץ ישראל המהלכים בפשטות וטבעיות. כמובן שצריך לעתים גם לבוש שמכבד את הרבנים, אך זה חיצוני ולא העיקר. ולצערנו יש מקומות שהחיצוניות תופשת מקום נכבד יותר מדי עד שהיא באה על חשבון האמת הטבעית והפנימיות.
זכורה לנו הדוגמה הטובה של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, תלמיד חכם ארץ ישראלי, שתמיד הלך עם חולצה לבנה בפשטות וטבעיות בלי חליפה, בלי 'רשמיות' ובלי 'פוזות', והשתדל להיות 'טבעי' ו'אמיתי'.
מה שאפשר ללמוד ממקרה זה, הוא להיות כנים ואמיתיים יותר. להיות פשוטים וטבעיים. קודם כל לבדוק את עצמנו ביחס לטבעיות שלנו, לשמחת הנפש שלנו, ומשם להתקדם ולעלות במעלות הקודש.
לא לרוץ לרוחניות בלי שתיאמנו עמדות עם הנפש והגוף. ההתקדמות צריכה להיות מאוזנת ומשולבת, 'נשמה בריאה בגוף בריא' כדברי הרב קוק זצ"ל. אם נחיה באיזון נכון בין הנשמה לגוף והנפש, ניתן לגוף ולנפש את מזונם וצרכיהם. נכבד את כל הרצונות והצרכים שלנו. נקשיב להם וכמובן נשתדל להדריך אותם לאורה של תורה אך לא ברמיסה אלא בהכוונה נכונה, נזכה בע"ה להמשיך וללכת בדרך המסילה הישרה העולה בית אל.