מתי לאחרונה התווכחנו על משהו נכון?
מתי לאחרונה התווכחנו על משהו נכון?

לאחרונה מתנהלים פה שוב ושוב דיונים סוערים, ויכוחים נוקבים, ללא כל קשר למציאות עצמה. הנה רק שלוש דוגמאות: כל השיח על סלומון טקה ז"ל התנהל תחילה בהנחה שהשוטר ירה בצעיר אתיופי.

עד היום, עדיין אין תשובה לשאלה הכי בסיסית: מה באמת גרם למותו? האם השוטר פשוט שלף אקדח בפזיזות וירה בו? האם הצעירים זרקו עליו אבנים והוא חש סכנת חיים? האם רק נתז של קליע פגע בטקה בטעות, וגרם למותו? ולמה לא נראה שזה בכלל משנה, כי אף אחד לא יאמין לעובדות היבשות לבסוף?

סיפורה של הילדה בת השבע ממודיעין עילית היה הזוי עוד יותר. אנשים כבר אירגנו הפגנה מול הכפר הערבי הסמוך, ואלפי פוסטים נכתבו על הטרור הלאומני הנורא הזה, עד שכתב האישום בוטל במבוכה והנאשם מוחמד קטוסה שוחרר. נקסט, עברנו הלאה.

גם על האונס בקפריסין היה לכולנו, כולל לי, מה לומר, עד שבוטלו פתאום כל החשדות. אז כבר עברנו להזדעזע מעצרת ההתעוררות שארגנו הנערים בנתב"ג (וזה אכן מביך. מאוד), אבל לרגע לא הזדעזענו מהעובדה שניהלו פה – שוב – שבוע שלם של דיונים על בסיס עובדתי שגוי.

ההתלקחות של הדיון במקרים האלה תמיד מהירה, וכך גם הדעיכה, וזה חבל. נשארים כאן נושאים חברתיים שראויים לטיפול מעמיק, גם אם זה לא פלילי וגם אם הנאשם לא ערבי.

ואולי הלקח הוא קודם כל להמתין, לקחת אוויר, להטיל ספק, לא לאמץ גרסאות ראשוניות. חזקת החפות מגיעה לכולם כולל כולם, גם אם הסיפור מסתדר היטב עם הפוזיציה שהבאנו מהבית.

יש בעולם המשפט ביטוי ושמו "אמת לשעתה". בניגוד ל"אמת לאמיתה", זו רק האמת החלקית שהייתה לנו באותה שעה. אולי לאור הקצב של החדשות, כבר צריך מושג חדש: "אמת לדקתה".