הבקשה האחרונה של יגאל כהן אורגד
הבקשה האחרונה של יגאל כהן אורגד

בשבוע שעבר הסתלק מאיתנו אחד מגדולי הדור, יגאל כהן אורגד ז"ל. נדמה היה שיגאל תמיד היה חלק מחיי ומחיי משפחתי, כל כך טבעי שהוא שם שכמעט ולא שמתי לב לכך עד שנפטר. 

יגאל היה המדריך של סבתי מצד אמי במעו"ז בית"ר בתל אביב כשהיו ילדים. הוא זה שהנחיל לה את הערכים הלאומיים והליברלים שהנחילה לאמי, עינת, והיא בתורה, הנחילה אותם לי והם הפכו אותי למי שאני היום. 

אחרי שהדריך את סבתי בבית"ר הצטרף יגאל לאצ"ל ומאוחר יותר לצה"ל ונלחם, פשוטו כמשמעו, על הקמת המדינה. רוב בני האדם היו מסתפקים בכך ופורשים לעשות לביתם, אך לא יגאל. הוא נכנס לחיים הציבוריים והיה חבר כנסת ושר אוצר אך גם זה לא הספיק לו.

הבחירה הבאה שלו שזרה את מסלול חייו בזה של משפחתי שוב, הוא בחר להקים אוניברסיטה בשומרון. אוניברסיטה שבה שנים לאחר מכן תעבוד אמי ותהפוך לאחד האנשים הקרובים ביותר ליגאל והוא מצדו, יהפוך לחבר קרוב של המשפחה ומעין יועץ לענייני הכל לשני הוריי עד כדי כך שהמשפט "יגאל בטלפון" יצא מפי לפחות אחת ליום במשך רוב שנות ילדותי. 

הרבה סיפורים שמעתי על האיש הגדול הזה, איך נלחם בשיניים כדי להקים את האוניברסיטה, איך הדף את המתנגדים והפך אותה ממכללה לאוניברסיטה, איך הקים בית ספר לתקשורת על מנת להכשיר עיתונאים לאומיים איכותיים ואיך כנגד כל הסיכויים והקהילה האקדמית הישראלית, דחף לפתיחתה של פקולטה לרפואה באריאל, שתיפתח כבר בלעדיו, באוקטובר הקרוב. הסיפור האחרון שסיפרה לי אמי על יגאל מתאר מקרה שהתרחש ימים אחדים לפני פטירתו. למרות שידע על מחלתו כבר חודשים רבים ואף ידע שמצבו מחמיר ועליו להתייצב בבית החולים, התעקש יגאל להגיע לפגישות באוניברסיטה אותה הקים, אוניברסיטת אריאל שבשומרון. 

באחת הפגישות ביקש שהאוניברסיטה תסייע כלכלית לסטודנטים המבקשים ללמוד מדעי הרוח, הרי המחנה הלאומי זקוק לא רק לרופאים אלא גם לפילוסופים. כשנאמר לו שהוטלו על ידי הות"ת מגבלות על סיוע לסטודנטים בשכר הלימוד, הוציא מכיסו צ'ק על סך מאה וחמישים אלף שקלים ואמר "אדם פרטי יכול לעזור, נכון?". 

כזה היה יגאל שהכרתי. חניך בית"ר ולוחם אצ"ל קשוח מצד אחד ודאגן שמתקשר לאמי לשאול אם היא מטפלת בעצמה מצד שני, איש חזון ורעיון ההוגה של הקמת אוניברסיטה בשומרון מצד אחד, ואיש מעשה שהולך ובונה בעצמו מצד שני. 

מדינת ישראל בכלל והמחנה הלאומי בפרט איבדו בשבוע שעבר איש ענק. המעט שאנו יכולים לעשות על מנת לכבד את זכרו הוא להיות מעט כמוהו, לאומיים וליברליים, חולמים ומבצעים, לוחמים ודאגנים. בעצם אמר זאת טוב יותר ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, מורם ורבם של יגאל ושלי בשיר הנדר: "ביום שרות אני כמוט-נחושת, כגוש-ברזל בידי נפח ושמו - ציון, חרשני כרצונך - מגל, גלגל-חרושת או חרב ופגיון".