שאוני והטילוני אל הים
שאוני והטילוני אל הים

שתים הן הסיבות לקריאת מפטיר יונה בתפילת מנחה ביום הכיפורים: א. כדי ללמד לבני אדם שאין יכולים לברוח מלפני ה' (אבודרהם) ב. להודיע שהשם יתברך מוחל וסולח לשבים (כאמור בנינוה).

המסופר בספר יונה מעורר כמה תמיהות, כבר בפתיחת הספר כותב האבן עזרא: "יש לתמוה איך יעלה על לב חכם שידע השם ומעשיו, שיחשוב לברוח מפניו והוא בידו והכל מלא כבודו, ואיך יתנבא מורה פי השם?".

נוסף לשאלה זו יש מקום לברר האם הטלת יונה אל הים להצלת אנשי הספינה היתה לפי ההלכה או לא? במסכת סנהדרין (עד ב) מובא: "נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים...(ושם שואלת הגמרא:) רוצח גופיה מנא לן? – (ומשיבה הגמרא:) סברא הוא... מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".

ופירש רש"י: "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חברך, הלכך אין כאן לומר: 'וחי בהם – ולא שימות בהם' שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן יש איבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות, שציוה על הרציחה".

מבואר שאסור להמית אדם אחד כדי להציל את חבירו, ולכאורה לפי זה קשה על יונה שאמר: "שאוני והטילוני אל הים", כיצד יכולים אנשי הספינה להציל עצמם בהטלתו, מי יאמר שדמם אדום יותר מדמו? ומה שהרשה להם יונה להטילו אינו כלום לפי שאין לאדם רשות על גופו (עיין "משפט שיילוק" בספר לאור ההלכה להגרש"י זווין), ולכן אסור לאדם לאבד עצמו לדעת.

בירושלמי מסכת תרומות (בסוף פרק ח) מובא: "סיעות של בני אדם שהיו מהלכים בדרך, פגעו בהם גויים ואמרו: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל, ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".

לפי הכלל: ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, אפשר להבין למה היה מותר למסור למיתה אם ייחדו אחד מהם אעפ"י שאינו חייב מיתה, וכיון שמציאותו של יונה בספינה סיכנה את כולם, היתה הטלתו לים כדין וכהלכה.

אבל לפי הרמב"ם (בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה) שפסק כריש לקיש וכתב: "אם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

לכאורה לפי זה קשה למה הטילו את יונה? אמנם הרמב"ם פסק שם (פ"ט ה"ג): "והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים", אלא שהברייתא הדגישה שהנמסר צריך להיות חייב מיתה כשבע בן בכרי, היינו חייב מיתה בידי אדם, ולנו אין רשות להמית את החייב בידי שמים, ודמו אינו פחות אדום מדמם של אחרים.

ואולי יש לחלק בין המקרה של הירושלמי שהמתבקש להימסר היה באותו מקום גם קודם לכן, והוא לא עשה שום מעשה שבגללו הגויים מאיימים להרוג את כולם, ואז אם הוא אינו חייב מיתה אין רשות למסור אותו כדי להציל את האחרים.

מה שאין כן במקרה של יונה, אחר שידע שהוא חייב מיתה בידי שמים מפני שהוא בורח מלפני ה' בכבישת נבואתו, מדוע בא לספינתם לסכן במעשהו את כל יושבי הספינה, על כן במקרה כזה וודאי שמותר להם להציל עצמם במיתתו, מדין הבא להרגך השכם להורגו, וראיה לדבר ממעשה שמשון (שופטים טו) שאחר שהכה את הפלשתים וברח ליהודה, ואנשי יהודה אחר דין ודברים אסרוהו ומסרוהו לפלשתים מפני שהוא בא אליהם.

וכך הסביר ה"אור שמח" שמה שמסרו את שמשון אף על פי שלא היה מחויב מיתה, מפני שסיכן את הרבים וכוונתו לדברי הרמ"א (חו"מ תכ"ה ס"א): "מי שמסכן את הרבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכויות מקפידות דינו כרודף ומותר למוסרו למלכות".