המחנה הלאומי במצור
המחנה הלאומי במצור

המחנה הלאומי במצור. לא כולם כבר מבינים את זה – אבל חשוב להפנים שהמתקפה של האוליגרכיה המשפטית איננה רק עניינו הפרטי של בנימין נתניהו.

היא רחבה הרבה יותר. היא כללית – ותכליתה לשנות את אופייה של המדינה היהודית. המכה שקיבל ראש הממשלה נועדה לפגוע בו – אבל לא רק בו. המחנה שניצב ממול לא יסתפק במה שהוא כבר השיג. הוא רוצה, לטעמי, בקריסתו של החזון הציוני. בשינוי אופייה של המדינה היהודית. בביטול חוק הלאום. בעריפת ראשו של חוק השבות. בנסיגה מיהודה ומהשומרון. בכניסתם של מיליוני פליטים.

לא האמנתי שהיום הזה יגיע – אבל הנה הוא הגיע. מתסכל. עצוב. מעורר פלצות. בנימין נתניהו הוא איש חזק – אולם אסור להניח לו להתמודד לבד במה שנחת עליו. המערכה היא לא רק שלו. היא של כולנו. צריך להאמין בנצח ישראל - וצריך לכשות את שצריך לעשות.   ובראש ובראשונה יש לשמור על איתנות המחנה ולתמוך בעומד בראשו. אין מקום לאדישות. צריך להתגייס לפני שיהיה מאוחר מדי.

אין לתת לחוסר האונים להשתלט עתה על מיליוני האנשים התומכים בראש הממשלה. זה לא צריך להיות כך. יש דרכים טובות להילחם בכל אלה הפועלים ללא רסן ציבורי אפקטיבי מזה לא מעט שנים. הם צמחו לנגד עינינו באין מפריע. רבים ראו בהשתלטות העוינת הזאת ברכה. הם דיברו על שלטון החוק. על שומרי הסף העומדים בפרץ. אבל זה לא מה שקרה בפועל – ומי שלא מבין את זה עתה ייאלץ לחוות את זה על גופו בעתיד.

המערכת המשפטית פשטה צורה - ולבשה צורה אחרת לגמרי. שנים של פעילות מתחת לרדאר לימדו אותה שהיא חסינה מפני כל ביקורת ציבורית. שהיא יכולה לברוא את עצמה מחדש בכל עת. השיטות היו רבות – אולם הן תמיד היו ממוקדות מטרה. אהרן ברק היה ראש החץ.  מכרזים נתפרו עבור מקורבים. הוועדה לבחירת שופטים בחרה רק את אלה שהיו דומים לה בהשקפת עולמם. בנים של שופטים התמחו אצל חבריהם של הוריהם. ואלה רק דוגמאות מייצגות. יש רבות אחרות.

אבל זה לא צריך להישאר כך. אפשר להילחם במפלצת שיצר כאן אהרן ברק לפני רבע מאה. צריך להילחם בה. אסור לתת לה לשלוח זרועות לכל שאר חלקי הגוף. הדמוקרטיה חשובה יותר מרצונם של מתי-מעט לשלוט בחיינו. דוגמאות מן ההיסטוריה לא חסרות. ההתדרדרות היא תמיד איטית בתחילתה. את התאוצה המבהילה היא מקבלת כשלא נמצא מי שיודע איך לעצור אותה.

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הפך למכשיר להשתלטות עוינת – ביטוי הלקוח מעולם המסחר - על כל מערכות השלטון האחרות. נבחרי הציבור הפכו לשבויים בעל כורחם. מי שכפה עליהם את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה היה בית הדין הגבוה לצדק. הוא קיבע את כוחותיו ואת יכולותיו – ואת עליונותו. כפל התפקידים שהוא מחזיק, אין כמותו בשום מקום בעולם המערבי.

בזמנו, היו לא מעטים שראו כבר אז את האסון המשמש ובא אבל החשש מפני ביקורת ציבורית גרם להם לשתוק. שר המשפטים היה אז דן מרידור – וככל שהתפרסם בשנים מאוחרות יותר הוא ידע כבר אז מה מתכנן אהרן ברק. 

אינני מאמין שללא התמיכה של בית הדין הגבוה לצדק פרקליט המדינה היה מעז להתנהג כפי שהוא התנהג. פרקליטות המדינה הייתה בוודאי נוהגת בזהירות-יתר; כמו גם המשטרה וכל אלה שתרמו לכאוס הפוליטי המטלטל כעת את כולנו.

רק שיטת משפט קלוקלת, שאינה קיימת במדינות מתוקנות, יכולה לאפשר לשיטות חקירה מן הסוג שהתגלה בימים האחרונים להניב עדויות לגיטימיות. זה לא יכול היה לקרות בארצות הברית או באנגליה. הדמוקרטיה יודעת להגן על עצמה במקומות האלה.

מה שמוביל אותי לחשש מפני השלב הבא במהפכה המשפטית. בתי המשפט אינם המקום להילחם בה. השופטים היושבים בהם, רובם ככולם יוצאי המערכות המשפטיות, על גרורותיהן השונות,  רחוקים מלהיות כשירים לתפקיד שאותו ממלאים בארצות אחרים שופטים בלתי תלויים.

פרופ' רות גביזון כבר  אמרה את זה לפני: היא מאוד חוששת שבנימין נתניהו לא יזכה למשפט הוגן. המשפט יהפוך למשפח – וזה יכול בהחלט לקרות. מי שניהל מסע ציד במשך שנים יכול בהחלט גם להטות את המשפט. זרועותיו של התמנון חובקות עולם. 

אולם לא זאת העת לשקוע לתוך דיכאון. בחירות כלליות עומדות בפתח. ולשם צריכות להיות נשואות העיניים. ניצחון מוחץ בקלפי יכול לשנות את התמונה לחלוטין. תקום ועדת בדיקה ממשלתית. חוקים ישונו. המחנה הלאומי יעשה את שהוא צריך לעשות. להחזיר את כולנו לשפיות. האיזון בין שלוש הרשויות צריך להיות כבעבר. 

זה אפשרי – וזה יקרה.

את המהפכה החוקתית של אהרן ברק צריך להחזיר לבקבוק. שם מקומה. נבחרי הציבור הם אלה שצריך להכתיב את חוקי המשחק. לא הפקידים.