משפטנים כבני אדם
משפטנים כבני אדם

גם שופטים הם, בעיקרו של דבר, בני אדם. ובוודאי פקידי הפרקליטות. אכן, בידיהם כוח רב שהיה אמור לחייב אותם בזהירות יתר, ומחייב גם למנות אנשים שאינם רק מקצוענים אלא גם בעלי מזג נעים ונוח, אוהבי אדם. הבסיס הוא אנושי. לא רובוטי ובוודאי לא אלוהי. 

כך, למשל, נקבעו משכורות גבוהות מאוד לשופטים, מהסיבה של מניעת תלות. כבני אדם הם עלולים לנצל את מעמדם לטובתם האישית ולכן הקטינו את הפיתויים. וכמובן שלא נשמעו טענות על פגיעה באמון בבני אדם ועל מפלס החשדות לכאורה הגלום בתפיסה הזאת. ואל נשכח שהם מורמים מעם במעמדם כשופטים. ואף על פי כן אינם מעל חשש של מעידה. 

אכן, כסף אינו חזות הכול. עם זאת, מערכות המשפט צריכות להבנות על בני אדם שיש בהם אמון בסיסי. שפסיקותיהם נהירות ויושרתם, כמו גם יושרם, היא מעל לכל ספק. הם יכולים לטעות. זה אנושי. והם יכולים גם לתקן זאת. גם זה אנושי ואפילו מוערך מאוד.

התובנה שהמערכת המשפטית נדמית כחסומה מפני בקרה היא בעוכריה. כאילו יש משהו להסתיר בה. והעובדה שמי שהייתה בתפקיד הזה- והיא עצמה שופטת (!) – שהתפטרה בהפגנתיות רועשת, מעידה בפירוש ש"משהו רקוב בממלכה". לא אמנה כאן את כל הדוגמאות שאינן מוסיפות אמון במערכת המשפט והפרקליטות בארץ. הן מתפרסמות מדי פעם. אך ריכוזן מעורר חששות מוצדקים ומחייב שינויים. 

ועוד זווית. חשוד, שהיה בחקירה ארוכה, זוכה בסופו של דבר. הוא אמר לפרקליטה התובעת, ראית שניצחתי בסוף. זו הביטה עליו – אולי אפילו ברחמים- ואמרה לו: אתה ניצחת? טורטרת שנה שלמה, נפגעה עבודתך ופרנסתך, נפגעו חיי המשפחה שלך וקשרי חברות, וזמנך בוזבז. אני קמתי לעבודה, תוגמלתי על מאמציי וישנתי היטב בלילה. זאת היא העבודה שלי. אז מי ניצח?  סיפור, שכמאמר העם, גם אם אינו נכון, עצם היותו מסופר הוא מספיק. זה גם מצביע על הקלות הבלתי נסבלת של הטלת דופי והאשמות שאינן "יצוקות בבטון". עינוי הדין של הדלפות מהחקירות לאורך שנים, הקשקושים בתקשורת, החדירה לפרטיות- כל אלו הם כבר עונש בפני עצמו. 

ועוד שתי זוויות:

האחת,  כאזרח אני מודאג. השפה בה נוקטים כלפי ראש הממשלה היא מבישה. וההשפעה על דור העתיד יכולה להיות הרסנית. בכל תרבות נורמלית, ובוודאי בעם שתורתו הביאה אותו עד הלום, יש כבוד למנהיגיו וראשיו.

למדנו "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולא פחות "נשיא בעמך לא תאור". וכאן נשברו שיאים של סגנון מעורר קבס. אפילו ח"כים, בהם חובשי כיפה ואנשי חינוך, הסירו כל רסן מלשונם. גם אם תרומתם הציבורית אינה מגיעה לקרסוליו של ראש הממשלה.

הגול העצמי של גנץ, איש הקבע, שהתפאר בבוץ שהוא דרך בו לעומת חייו האזרחיים של בוגר סיירת מטכ"ל, הובילה סטנדרט נמוך בשיח הציבורי. רב צעיר מופיע בתקשורת כחולק על זקן הרבנים. לעיתים נראה שהעולם הציבורי ממש השתגע. ואגב, הכיצד כל השיח הצדקני לגבי ההפגנה לא התנהל בעת ההפגנות הרעשניות- של אנשי השמאל- נגד היועץ המשפטי. עד כמה אפשר להיות צבועים?

השנייה. הגודש התקשורתי, העיסוק המתמיד שנכפה עלינו ביום יום באישום המודלף והמתוקשר של נתניהו, מזכיר מאוד את היחס ליהודים בעולם. נמאס לשמוע כל הזמן על טילים שפוגעים במדינת היהודים.  נמאסה הנבירה אחרי פעילות אנטישמית. אתה פותח רדיו, טלוויזיה, עיתון ותמיד יהיה משהו על היהודים, בדיוק כמו על ביבי אצלנו. אז הפתרון הוא פשוט. אשם או לא -היהודים צודקים או לא- לא משנה. רק תעיפו אותם מהעיניים שלנו. 

והרי הפתרון הוא כל כך פשוט לכל אלו. והוא בידם. רק תכבדו את החוק ותפעלו לפיו. אתם רוצים לשנות?- בבקשה. על פי הכללים הידועים לכולם. כי אם אתם- מחוקקים ומשפטנים- לא תעשו זאת, האחריות לכאוס היא כולה שלכם. ואת החשבון העם יגיש לכם.