אמון הציבור והאבן שעל הבאר
אמון הציבור והאבן שעל הבאר

בחירות שלישיות בפתח וסוגיית אמון הציבור לא יורדת מסדר היום שלנו. היא מככבת בכותרות הראשיות ובסקרים, משוטטת ברשתות החברתיות, מגיחה בשיחות הסלון ובעיקר מציבה סימן שאלה על המשטרה, בית המחוקקים, התקשורת ומערכת המשפט.

מי בעצם מבסס את אמון הציבור– אותו נכס שכל כך חסר לנו השנה? מי הוא המבוגר האחראי שמחזיק את המפתחות ליצירה מחודשת של האמון בין האדם הקטן והמערכות הגדולות? מסתבר שלא מדובר בהכרח במוסדות השלטון אלא דווקא באחרון האזרחים.

הוכחה טובה לטענה זו ניתן למצוא בפרשנות על הפסוקים המתארים את הופעתו של יעקב  ב'כיכר העיר' של חרן – היא הבאר המקומית, בשעה ההומה ביותר – עת היאסף העדרים:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם; וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר;  וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ;...וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. (בראשית כ"ט א-ח).

הרועים המקומיים לא משקים את הצאן והולכים לדרכם אלא ממתינים עד שייאספו ייתר העדרים. מדוע? על פי הפסוקים האבן גדולה על פי הבאר – אלא שבהמשך הפסוקים אנחנו קוראים שיעקב מצליח לגלול אותה בכוחות עצמו על מנת לאפשר גישה למים לעדרי הצאן אותם רועה רחל.

האם עמדו ליעקב כוחות גדולים מעצם המפגש עם רחל והם שסייעו לו להסיר את האבן? פרשנותו של בעל מדרש לקח-טוב מציעה תשובה שונה: "..לכך אמרו לו: "עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן". לא מפני כובד האבן שעל פי הבאר, אלא מפני שלא היו משקין אלו מחוץ לאלו, כי אם בבת אחת, שהמים לעולם יקרים בשדה, לכן נאמר: "עד אשר יאספו העדרים". לא גודלה של האבן מנע מהרועים להשקות את העדרים, אלא כוחו של ההסכם ביניהם הוא שגרם להמתנה עד שיגיעו כולם.

דברים דומים כותב הרד"ק: "...ואם ישקו זה לבדו וזה לבדו, ישאב כל אחד לנפשו והנשארים בשוקת ילכו לבטלה ויישפך עד שלא יבוא האחר". אלא שתהום פעורה בין פרשנות בעל הלקח טוב ופרשנותו של הרד"ק. שכן הרד"ק מקדים וכותב: "והאבן גדולה - ...שמו אבן גדולה על פי הבאר, כדי שלא יוכו להשקות אלא בהיותם יחד...".

על פי הרד"ק מה שמונע מן הרועים להשקות איש איש את עדרו הוא הסדירות שייצרו אנשי העיר, האבן הגדולה המגבילה את היכולת לפרוץ את ההסכם. על פי הלקח טוב החיסכון במים איננו נגרם על ידי מגבלה חיצונית, אלא מבוסס על ההבנות של רועי הצאן. המחויבות העמוקה שלהם, האחד כלפי חברו, בעלת עצמה גדולה יותר מאבן, מנעול או כל מכשיר אחד המשמש למניעה ולפיקוח.

את פירושו של בעל הלקח טוב ניתן לכרוך  במושג 'הון חברתי' – לא מדובר ברשת הקשרים שיש לאדם כדי להפעיל אנשים שיסדרו לו את הג'וב הבא או ידברו על אזניו של מישהו בעל עמדה. מדובר באמון הבסיסי שיש בין בני אדם. אמון המאפשר להעביר כסף מקצה האוטובוס לידי הנהג ולסמוך על יתר הנוסעים שהעודף יגיע בחזרה בשלום, אמון המאפשר להניח חבילות אוכל ומים במקומות מיועדים בשביל ישראל ולסמוך על כך שהם יגיעו לידי המטיילים, אמון שמאפשר לאנשים להחליף דירות בימי חופשה, ועוד דוגמאות רבות וטובות.

האמון הזה, שמתקיים בין אנשים המכירים זה את זה, אבל גם בין זרים מוחלטים, הכרחי כדי לבנות את האמון הגדול -  זה הניתן למוסדות העומדים בראש המדינה, דוגמת בית המשפט או כנסת ישראל. קל לנו לתת אמון בקטנה, עם אנשים מוכרים ועם נושאים פחות כואבים – אלא שאמון מסוג זה מייצר אדוות רחבות: מחקרים מוכיחים שבשכונה שיש בה הון חברתי גדול אחוזי הפשיעה יורדים ובמדינה שיש הון חברתי מפותח – הסיכוי להעלמת מיסים קטן. 

אמון הציבור במדינת ישראל ידע ימים טובים יותר. הבשורה המשמחת היא שהוא תלוי בתושבים הקטנים, בנו, לא פחות מאשר במה שמתחולל מאחורי הדלתות הסגורות של החלונות הגבוהים.

שבת מנוחה,

תניה רגב וצוות יסודות.