מחנה הימין חייב להתעשת. אסור להשאיר את בנימין נתניהו לבד במערכה. כתב האישום שהוגש נגדו מלא בחורים משפטיים.
מערכת העובדות שבו מציגה תמונה מעוות לחלוטין. היא מתיימרת לסכם חקירה בת למעלה משלוש שנים, שדמתה למסע ציד, בעיני, יותר מאשר למסע לחיפוש האמת – אבל ההרגשה שלי היא שהיא נועדה, בעיקר, כדי להניח תשתית להדחת מחנה הימין כולו מן השלטון. דוברים שונים בפרקליטות המדינה לא מסתירים את דעתם בעניין זה. אהרן ברק אמר את זה במפורש.
הדברים ברורים לחלוטין – ואסור ללכת שולל אחר מתק השפתיים של "גורמים משפטיים" מטעם מערכת משפטית קלוקלת שמקריאים מתוך דפי-מסרים שפרקליט המדינה שולח להם. הם למדו לצופף שורות. להגן זה על זה. להתנהג כמו ארגוני פשיעה.
וגם את זה יש לזכור כעת: הניסיונות הללו, להדיח את ראש הממשלה שעמד בראש המחנה הלאומי, החלו עוד ב – 1996. ראיתי את הדברים מקרוב. ניצחונו של נתניהו על שמעון פרס, לאחר רצח יצחק רבין, הטריף את מחנה השמאל – ומאז הטירוף הזה לא חדל. הוא הפך לאובססיה לא-רציונלית שתישאר עמנו, כנראה, לעוד הרבה שנים כמו מחלה כרונית.
וכך זה קרה אז: בעזרתם של עיתונאים מוטים פוליטית עשו רשויות אכיפת החוק, על כל גרורותיהן, את כל שביכולתם כדי להחזיר לשלטון את אותה שכבת אוכלוסייה, מחוסרת הערכים, שרוצה רק בדבר אחד, לדעתי, לבנות כאן "מדינה אזרחית". לבטל את הערכים שנקבעו במגילת העצמאות – ולהפוך על פניה את המדינה היהודית.
זה לא קרה אז – וצריך לקוות שגם הפעם מחנה השמאל ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה. נתניהו ניצח אז, חרף מסעות ההסתה שנפתחו נגד כל מחנה הימין, שהואשם בהסתה לרצח יצחק רבין, כמו בימים הרעים ההם, לאחר רצח חיים ארלוזורוב, על חוף ימה של תל אביב, אולם חיש קל החלו לבנות לנתניהו "תיקים פליליים". הראשון שבהם כונה בתקשורת "בראון-חברון". הסיפור היה הזוי לגמרי – אבל זה לא הפריע לפרקליטת המדינה באותה העת, עדנה ארבל, לפתוח בחקירה. ראש אגף החקירות במשטרה, סנדו מזור, מיהר לשתף פעולה – ומה שקורה היום דומה במידה רבה למה שקרה אז.
כמעט אותם העיתונאים שעומדים היום בפרונט של "המאבק המשפטי" להצלת הדמוקרטיה - ובתמורה מקבלים חומרי חקירה מודלפים - היו גם אז חלק מהניסיון להדביק לנתניהו תיק פלילי. גם השיטות היו דומות. שר המשפטים היה אז יעקב נאמן – והוא היה הראשון לשלם את המחיר. בפרקליטות המדינה לא התביישו לבנות כתב אישום מטופש נגדו - אגב, בהשראת מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה באותה העת - כדי לגרום לו לפנות את כיסאו על יסוד "הלכת פנחסי" שאותה בישל אהרן ברק כמה שנים קודם לכן.
בסופו של דבר נתניהו נחלץ מן המלכודת שניסו לטמון לו אז – וגם שר המשפטים נחלץ מן המשפט הפלילי כשידו על העליונה.
אבל הלקח נלמד. במחנה הצבועים, הנתמך בידי עמותות המקבלות כספים מגורמים חיצוניים, ממדינות אירופה, בעיקר, זה שהאנרכיזם הפוסט-ציוני הוא דיגלו, הבינו שאין, למעשה, דרך לנצח בבחירות את מחנה הימין-הלאומי. בקרב האוכלוסייה היהודית יש למחנה שבראשו ניצב נתניהו יתרון ברור – ורק בדרכים נלוזות, אפלות, אפשר לגבור עליו; מה שהוביל גורמי שמאל שונים לפתח שנאה כמעט פתלוגית נגד מי שהם רואים כניצב בינם לבין החזרה לשלטון.
אינני יודע כיצד יסתיים הסיבוב הזה - אבל בדבר אחד אני בטוח: אסור להניח לראש הממשלה להתמודד לבד בנחשול האדיר שמאיים לסחוף תהומה אותו ואת כל המחנה הענק שהוא מוביל.
ארץ ישראל צריכה להיות בראש מעייניו של המחנה כולו. וצריך כל העת לזכור שבפעם האחרונה שמחנה הימין נכשל בבחירות, בגלל מחדליו-הוא, קיבלנו את הסכמי אוסלו – ונחשולי דם ברחובות הערים.