מלכים של תוהו ובחירות של בוהו
מלכים של תוהו ובחירות של בוהו

כשבפעם הראשונה הוחלט על בחירות שניות – נעצבתי, ולמען האמת אף כעסתי. מדובר בבזבוז של כסף וכוחות, של כולנו, רק בגלל שהם שם בכנסת לא יודעים להסתדר ביניהם? מעבר לכך, מי אומר שבפעם הבאה חלוקת המנדטים תהיה שונה, ויהיה פתרון. ובאמת, למרבית חוסר הפלא כך בדיוק קרה – חזרנו לאותו מצב, ולא היה פתרון. אז חשבתי לתומי, כמו רבים אחרים במהלך החודשים האחרונים, ברור שהפעם הם מבינים שהפתרון הוא לא עוד בחירות, אלא משהו אחר. אז חשבנו. וכאשר הפארסה הזאת קרתה פעם שניה (-בחירות שלישיות) זה כבר היה נראה כמו בדיחה. הבעיה שהבדיחה היא על חשבוננו, תרתי משמע.

ובכן, כנראה שצריך להתבונן קצת יותר לעומק – מה בעצם קורה כאן. בשביל עצמנו, ובשביל המדינה שבה אנו חיינו, שלא נמצא את עצמינו חלילה בסבב רביעי. כן, סבב רביעי. מה שנראה מופרך לחלוטין, כבר אינו מופרך לאחר שהגענו עד הלום. מה שאכתוב לא קשור האם אתה ימני או שמאלני, דתי חרדי או חילוני. אלא רק לדבר אחד – אזרח מודאג במדינתו, שמבקש שתהיה סוף סוף ממשלה בישראל, שתדאג כראוי לרוב הדברים, שבאמת אין עליהם מחלוקות.

להבנתי, קצת ברצינות וקצת בבדיחותא, מה שקורה הוא שהפוליטיקאים שכחו מה זה להיות פוליטיקאים. תמיד מאשימים את הפוליטיקאי שאין לו עמוד שדרה, שהוא מגמיש את העקרונות, שהוא מוותר. ובכן, זאת במידה רבה אשמה נכונה כאשר מדובר בפוליטיקאים, ולצערנו יש כאלה, שאין להם ממש עקרונות, והגמישות היא בעצם היסחפות לכל רוח, העיקר שיבחרו בהם. 

אולם, אני מדבר על אלו שיש להם אידיאולוגיה ועקרונות, אלא שהם גם מודעים לפער בינם לבין יכולת המימוש שלהם, ומבינים שלפער הזה צריכה להיכנס מעתה מלאכת מחשבת עדינה. ההבנה שלא תמיד אפשר לעשות הכול, כאן ועכשיו. שיש עולם אידיאלי, ויש עולם עשייה, וממילא יש דברים שנעשים קמעא קמעא, בקצב שאפשר לקדמם. ובעיקר - ההבנה שיש עוד דעות בעולם, וגם להן יש נציגות בהנהגה, ועליהם מעתה גם לדעת להתגמש, ולוותר, ולהתפשר. כן, כן, המילים הללו שאנחנו כל כך לא אוהבים אצל פוליטיקאים, אבל הן הכרחיות בשביל ליצור הנהגה שעובדת ביחד בשיתוף פעולה. המילים האחרונות אומרות דבר אחד: בשביל פעולה – צריך שיתוף.

אמנם, יכולה להיות אפשרות שה'אידיאולוגיה' שלך היא אחת – אני רוצה להיות ראש הממשלה, או לפחות שר בכיר, וזה כל מה שמעניין אותי, ועל העיקרון ה(ממש לא) קדוש הזה אני לא אוותר אפילו לא בסנטימטר. כאן הפוליטיקאי ממש לא שכח להיות כזה, פוליטיקאי. העם והמדינה לא ממש מעניינים אותו, ואין לו שום בעיה לשלוח את הציבור פעם שלישית לבחירות. אליו ועליו אני לא מדבר (וכל אחד יכול לחשוב ולהעריך במי לדעתו מדובר), כי ממילא הוא לא יקשיב, ומקווה אני שגם בוחרים לא יהיו לו. אני מדבר דווקא על האנשים שיש להם עקרונות ואידיאולוגיה, אלא שהם כנראה שכחו את אותה מלאכת מחשבת שעליה דברנו.

ובכן, בשביל להבין את הדברים לעומקם נחזור לאחת הפרשיות בתורה, הנראית במבט אנושי ושטחי משמימה, כמעט מיותרת, ונראה כיצד עולם הסוד ביאר כי מסתתרים בה עולמות קדומים. למרות שלכאורה מדובר בזיכרונות קמאיים ורחוקים, הם מאוד מאוד רלוונטיים בהווה. הפרשייה המדוברת היא – רשימת מלכי אדום, הנמצאת בסוף פרשת וישלח. פסוקים שקראנו בבתי הכנסת, הנקראים כך כידוע מלשון לך כנוס את כל היהודים, בשבוע שבחרו בכנסת ישראל דווקא להתפזר בשלישית:

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה: וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה: וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי: וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית: וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה: וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר: וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר: וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ: וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב:

רבינו בחיי מבאר כי מדובר באחת הפרשיות העמוקות שבתורה. "ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם". ואף על פי כן, הוא פותח לנו מעט צוהר: "ועל דרך הקבלה: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ירמוז על העולמות שברא הקדוש ברוך הוא במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה, זהו: לפני מלך מלך לבני ישראל. ומכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושתף בהם מדת הרחמים". 

התורה כאן רומזת לתהליכים שהיו בעולם קודם שנברא העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום (וכפי שיוסבר להלן - מבעבעים גם בהווה). אליהם רומזת התורה כבר בתחילתה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו". מלכים אלו נקראים בפנימיות התורה - מלכים של עולם התוהו, שמתו. לא באנו בשורות לקמן ללמד את הדברים בשפה של רזין, ועל כן ננסה להתבונן בדברים מתוך רובד הפשט.

בכל רשימת המלכים אין בן אחר בן, אין המשכיות. כל אחד מהם מלך, ומת, ומלך אחר קם תחתיו. "והמלכים לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם, ומלכות ישראל מלך בן מלך" (רד"ק). יש אולי מקום לשער שגם נסיבות מותו של המלך הקודם, קשורות למלכותו של המלך החדש, ודי בזה למי שלמד את עלילות מלכי ישראל בספר מלכים, ובכלל ספרי היסטוריה לרוב (לא בכדי התורה מתארת את שניהם האירועים, מיתתו של האחד ומלכותו של האחר, באותו פסוק). 

ללמדך: מלכי אדום - אין קשר ביניהם כלל, והם אף צוררים זה להזה. אחת מתכונות התוהו הוא שהוא - לבד. עניין אחד, מהות אחת, בלא התכללות עם אף אחד אחר. הבלעדיות הזאת באה מתוך מחשבה - אני הכול, ואיני זקוק לשום דבר אחר זולתי. חטא הגאווה, שאני, ורק אני, אמלוך. המחשבה הזאת מביאה בסופו של דבר לשבירה: וַיִּמְלֹךְ, וַיָּמָת.

כאמור, איננו עוסקים רק בגאווה נמוכה, במי שבאמת אין בו כלום. אלא גם, ובעיקר, באדם שיש בו הרבה מאוד. הוא באמת מלא במהות מיוחדת, אור גדול, שאותו הוא רוצה להביא לעולם. אלא שהוא חושב, בגאוותו, שאין בלתה. שהיא כוללת הכול, ובאחרים אין דבר. כאשר זאת המחשבה, והכלים של האור הגדול הזה מאוד נוקשים, ומבקשים להכיל אך רק את האור הזה, הם ממילא – נשברים. וַיִּמְלֹךְ, וַיָּמָת.

המלך היחידי שלא כתוב שמת הוא האחרון, הדר. בוודאי שגם הוא בסופו של דבר מת, אלא שהיות שהיו לו ככל הנראה בנים, יש לו גם המשכיות, ובמובן הזה הוא חי. על משקל דברי חכמים, "מה זרעו בחיים  - אף הוא בחיים". הוא גם היחיד שכתוב עליו שהתחתן, "ושם אשתו מהיטבאל". אכן, עולם התוהו הוא עולם של רווק, שחי לעצמו. במובן הזה הנישואין הם עיקר תיקון, שכן התיקון הוא התכללות. ידיעה שאני שותף לעוד הרבה כוחות אחרים. ההתכללות באה מתוך - ענווה.

בניין העולם לא יבוא רק ממני, אלא מכלל הכוחות כולם, שאני רק חלק מהם. נישואין הם גם המוכנות לרדת מהעולם האידיאלי הגבוה, למימושו בחיים הממשיים הפשוטים, עם כל המשמעויות של הדבר. יש בנישואין אהבה וקשר, רצון אמיתי להשפיע לזולת, לתת. המוכנות לצאת מעצמי, היא היפך הגאווה של עולם התוהו. בנישואין כל אחד מבני הזוג מבין שרק מתוכם, מתוך היותם שניים,  מופיע האחד האמיתי, 'שכינה ביניהם'. ואילו כל אחד מהם בנפרד - חסר. לכן בדיוק צריך גמישות, והכלה, וויתור. הם הסוד לנישואין מוצלחים.

טוב, יצאנו מפוליטיקה והגענו לנישואין, אז נחזור ברשותכם לפוליטיקה. הרכבת קואליציה וממשלה איננה חתונה, בוודאי לא קתולית, אך אפילו לא יהודית. אבל היא בהחלט דורשת הרבה מאוד מאומנות עולם התיקון. גם על כך נאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה".

בכדי להרכיב הנהגה דרושה הכרה עמוקה מכל אחד ואחד – אני לא הכול. גם אם יש לי אידיאולוגיה נשגבה ונוקבת, גם לזולתי יש. ובכדי שנוכל להתקדם, ולשבת יחדיו, עליי לדעת גם לכבד את ערכיו של הזולת, וממילא – להגיע עמו להסכמות, שכרוכות בהם גם מידה מסוימת של גמישות וויתור. זה הניצוץ בקדושה של להיות פוליטיקאי, לקחת חלק מעולם התיקון.

אז נדמה שהחברים שם למעלה קצת שכחו את זה. כל אחד נצמד לעקרונותיו, ולא זז מהם אפילו לא מילימטר. משכך, כל המאמצים להרכיב סוף סוף ממשלה עולים בתוהו.

הגיע הזמן לתיקון.