לא, לא ייתכן, למרות שהרצל, מייסד הציונות המודרנית, חשב שלאחר יציאת היהודים שגדשו את אירופה אל מקום משלהם, יקיץ הקץ על האנטישמיות.
כל כך פשוט: הציונות כתרופה לאנטישמיות. את הטעות הזאת הפריכה לאחרונה החלטת הפרלמנט הצרפתי, שאנטישמיות ואנטי-ציונות חד הן. במלים אחרות – הציונות אינה תרופה נגד האנטישמיות, כי אם אחת מקורבנותיה.
האבחנה הזאת יש לה השלכות מעשיות על ראיית המדינה היהודית את עצמה ואת מקומה ותפקידה בעולם. חלפו הימים שבהם אימצו כאן את דמות 'ארי בן כנען' בכיכובו של פול ניומן כחול העיניים מן הסרט 'אקסודוס' – יהודים חדשים, "עברים", שהשילו מעליהם את התדמית הגלותית ביחד עם כל 'הנטל' של מורשתם הרוחנית – שעשו 'סלטו מורטאלה' אחד גדול על פני 2000 שנים, בחזרה אל יהושע בן נון ושמעון בר כוכבא.
עכשיו – כך סברו - יחדלו הגויים לשנוא אותנו, שהרי נהיה כמוהם, "עם ככל העמים! למקס נורדאו, יד ימינו של הרצל, היתה חסרה "יהדות השרירים", והנה גידלנו כאן לעיני הגויים מה-זה יהודי-שרירים, וגם הראינו להם מה אלה מסוגלים לחולל. נו? האם שכנענו אותם? את 'היהודי החדש' הם כבר כן אוהבים? למרבה ההפתעה קרה ההיפך: כעת הם רודפים את היהודים בארצות שלהם בגלל ה'פשעים' ש"יהודי השרירים" בארץ ישראל מחוללים כביכול נגד שכניהם.
בימינו מובאות לקבורה שתי גישות הפוכות לפיענוח האנטישמיות.
האחת, בתקופה שבה דמם השפוך של קורבנות השואה עוד בעבע לנגד עיניהם ועשן אושוויץ עוד היה בנחיריהם, גרסה ששנאת ישראל "החדשה" היא שנאת מדינת ישראל - לא משום היותה מדינה יהודית, כי אם בגלל "פשעי" הציונים נגד "העם הפלסטיני".
יהודים שונאי עצמם חברו לרודפים האלה ולא רק שלא ראו בציונות תרופה, הם להיפך הציגוה כגורם לאנטישמיות. לא רצו להודות שה-'אנטי-ציונות' לא היתה אלא הסוואה לשנאת היהודים הישנה והרעה שעוד לא היה זה 'פוליטיקלי קורקט' לקרוא אותה בשמה המפורש.
גם הגישה ההפוכה, של 'היהודי החדש', שייחדה את ארצות הגולה כזירה הבלעדית לאנטישמיות וארץ ישראל כביכול מחוץ למשחק – נתגלתה כשטות גמורה.
לשני המחנות האלה חיכתה יקיצה קשה. עם חלוף הזמן פג אפקט השואה והרגשות האמתיים של רבים מהגויים באו לידי ביטוי: שנאת יהודים בתור שכאלה, בכל מצב צבירה שלא יהיה – קהילות מפוזרות בעולם או ישות מדינית אחת מרוכזת בארצה: התופעה היא אוניברסלית.
ימי החנוכה מזכירים לנו עד כמה עתיקה התופעה הזאת. משהשתלטו היהודים צבאית על יהודה הקטנה, פרצו מיד פוגרומים בעבר הירדן ובגליל, שם חיו מיעוטים יהודיים בקרב רוב נוכרי. היהודים הנצורים זעקו לעזרה ויהודה ושמעון החשמונאים חשו להצלתם בראש אלפי לוחמים. כוחות החילוץ נאלצו לכבוש רבות מן הערים, כדי להוציא משם את בני עמם ולהעבירם לירושלים.
כך בדיוק עתידים היו כעבור כ-2100 שנים בני בניהם לחוש אל בני עמם בכל רחבי ארצות המזרח התיכון כדי להצילם מפני פוגרומים רצחניים - בגלל הכרזת עצמאות יהודית בירושלים. ללמדנו, שבתחום שנאת ישראל לא השתנה כלום. המכבים פעלו כ-160 שנה לפני הולדת ישו. הרי, ששורשי האנטישמיות עמוקים עוד יותר מאשר עלילת רצח-האל הנוצרית. גם ההוראה שנתן המלך דמטריוס, יורשו של אנטיוכוס הידוע, למצביאו ניקנור להשמיד את העם היהודי, מזכירה את "הפתרון הסופי" והגותו המודרנית של זה קודמת לנאציזם שביצע אותו.
משנתו של המלחין הגאון שלהם, ריכרד ווגנר, גרסה שליהודים השנואים והארורים אין פדות אחרת מאשר "Untergang"- כיליון. ווגנר מת 13 שנים לפני פרסום "מדינת היהודים" של הרצל. לא בגלל הציונות שנא ווגנר את היהודים ולא בגלל הציונות המציא הצרפתי ארתור דה גובינו עוד ב-1854 את 'תורת הגזע', הבסיס הכביכול-'מדעי' לאנטישמיות המודרנית.
גם בעל זכות היוצרים על המונח "אנטישמיות", הגרמני ווילהלם מאר, שיסד את "ליגת האנטישמים", הדגיש במאמרו "ניצחון היהדות על הגרמניות" את היסוד הגזעי, שבגללו טמיעה אינה אפשרית, כי אם רק - הכחדה. האיש פעל במחצית השנייה של המאה ה-19. גם פרשת דרייפוס פרצה לפני צאת הספר 'מדינת היהודים' לאור. ללמדנו, שהאנטישמיות היא תגובה - חולנית ואלימה - על היהודים כשלעצמם.
וגם את האנטישמיות הגזענית לא המציאו סתם. היא באה לפתור בעיה שהתעוררה כאשר האנטישמיות הנוצרית איבדה מיעילותה - בין היתר מפני שהמוני יהודים החלו להתנצר, וכנוצרים התחרו בעם הארץ על מיטב המשרות. אותם – ניתן היה לסלק רק על בסיס "גזעם", לא דתם.
עצם קיומה של ישראל לא רק מעניק ליהודי מפלט. באופן פרדוקסאלי נפתחים בפניו גם שערי ארצות אחרות, לפי הכלל הבנקאי שכסף מלווים למי שיש לו, לא למי שאין לו. ביולי 1938 כונסה בעיר הצרפתית אוויאן וועידה בינלאומית למען קליטת הפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה, ולא נמצאה מדינה בעולם כולל ארה'ב (חוץ מסנטו-דומינגו) שהיתה מוכנה לקבלם. היום, האופציה הישראלית מונעת אוויאן שנייה.
אולם ישראל אינה צריכה להסתפק בתפקיד הפסיבי הזה בלבד. אם הפנמנו, שגם כמדינת היהודים גרידא הננו מטרה לחיצי האנטישמיות, עלינו להילחם בה כפי שאנחנו יודעים - במתקפה ולא במגננה ולחדול, למשל, מן הדאגה העצבנית התמידית – 'מה יאמרו הגויים?' שונאי ישראל מציקים לנו באמצעות 'עמותות'? ישראל צריכה להשיב באותו מטבע. סטודנטים יהודים נרדפים – ממש כך – על כל גילוי של ציונות? נצא להגן עליהם הגנה פעילה. שונאינו הפכו את בתי המשפט לזירת מלחמה? גם אנחנו יכולים.
ההשלכות המרות של האנטישמיות מחייבות כמו כן - לקרוא לעליה בגלוי וללא עכבות ולעזור בהכנות מעשיות כגון ביקורים מאורגנים לארץ, סיוע בדיור, בעבודה ובעליית הנוער, מפגשים עם ישראלים.
הצד השווה בכולם: לכתת את חרבות האנטישמיות לאתים של חיזוק וביצור המולדת היהודית, מול איבה תורשתית שאינה בשליטתנו.