אם נתבונן לרגע בלוח השנה היהודי ע"פ מועדי התורה בלבד, הרי שבין שמיני עצרת לפסח - אין בכלל מועדים. העם היהודי נתון בחודשי החורף לשממה מוחלטת. חז"ל היו אלו שהאירו את החשכת החורף בשני מועדים מרכזיים: חנוכה ופורים. פורים הוא חג של גלות, הוא עוסק בקיום היהודי עצמו. אולם מהו חנוכה? מה ראו חכמים לקבוע את הימים הללו לימי שמחה והדלקת נרות?. חז"ל לא השאירו לנו מסכת על חנוכה, אולם הם השאירו כמה רמזים הפזורים בדבריהם אודות מהותו של החג המופיע בשיא החורף.
"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו ימי חנוכה שמונה הם, שאין להתענות ולא להספיד בהם (מתורגם), שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כ"א ע"ב).
ההסבר התלמודי על 'חנוכה', ממקד את תשומת הלב בנס פך השמן ומתעלם לחלוטין מהניצחון הצבאי על היוונים. וכל כך למה? חז"ל חיו בתקופה שבה הניצחון הצבאי של בית חשמונאי לא היה רלוונטי עוד. מלכות בית חשמונאי נפלה, היישוב היהודי בארץ איבד את ריבונותו והעם היהודי התמודד עם חורבן וגלות. לחגוג את הניצחון הצבאי של המכבים בזמן שלא נשאר לו כל זכר, זה יותר עצוב מאשר משמח, אולי אפילו סיבה לגזרת תענית ולא לתקנת ימי שמחה. ניתן לשער שזו הייתה הסיבה שראשי הציונות החילונית בחרו לחגוג את חנוכה בדגש על "הניצחון הצבאי". הציונות החילונית העוסקת בהחזרת הריבונות לעם היהודי אחרי 2000 שנות גלות, מבקשת לחזור ולחגוג את ה"ניצחונות" הצבאיים של העבר כמקור להשראה להווה ולעתיד.
מכל מקום, חכמים בחרו להתמקד בנס פך השמן, ומיקוד זה כשלעצמו מעלה תהיות לא מעטות. הגדולה שבהן היא העובדה שמדובר ב"נס מיותר". "טומאה הותרה או דחויה בציבור", ועל כן היה ניתן, על פי כל כללי ההלכה, להדליק את המנורה גם בשמנים שטימאו היוונים. מדובר בנס שבא לעולם ללא כל צורך, ואם כך את מה אנו חוגגים?
נדמה שהבנה עמוקה יותר על המציאות של אותה תקופה, ניתן למצוא דווקא בתפילת ההודאה שלנו בחנוכה "על הניסים": "בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ: וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם..." תפילת על הניסים לא מזכירה לא את הנס הצבאי ואף לא את נס פך השמן.
היא מגדירה היטב את המאורע שחולל את החג – ניסיונם של היוונים להשכיח מעם ישראל את תורתו ואת אמונתו. טיהור המקדש מתרחש לאחר הנס : "...וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל." התפילה ממקדת את נס חנוכה בניצחון הרוחני, התרבותי והזהותי של החשמונאים על היוונים והמתייוונים. בימים ההם, ביקשה מלכות יוון לכפות על העם ההודי זהות זרה – והנס הוא סיכול הכוונה הזו.
במי נאבקו החשמונאים? האם רק ביוונים? הלשון עמומה: "מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ" כנראה שמלחמתם הייתה בשתי חזיתות: החזית מול היוונים הבאים מבחוץ, והחזית מול המתייוונים הפוגעים באומה מבפנים.
אולי זוהי מהות נס פך השמן? אולי ניתן למצוא בו רמז למה שהתחולל בעם היהודי: היוונים שנכנסו להיכל, דהיינו לגבול ישראל, טמאו חלקים נרחבים בעם היהודי שביקשו ללכת אחר התרבות הזרה, עד שלא נשאר באומה היהודית אלא ציבור קטן שעמד כנגד מגמה הרסנית זו. ציבור קטן זה החתום בחותמו של כהן גדול, היה זה שהצליח להאיר ל"שמונה ימים" במקום ל"יום אחד" בלבד. כוחו היחסי של ציבור נאמן זה היה קטן באופן משמעותי מיתר חלקי העם, אולם הצלחתו היתה אדירה – ובכך היה הנס.
חנוכה מזמן לנו דיון באחת מהשאלות הגדולות של הזמן המודרני. מה היחס הראוי לתרבות שאיננה תרבות יהודית ודתית? האם על העם היהודי לשמור על עצמו "כעם לבדד ישכון" בשל הפערים הרוחניים שבינו לבין העמים, או שמא הוא עם שיכול וצריך ולקיים קשר עם העולם התרבותי 'האחר'. עד כמה תרבות של חול היא דבר מבורך או מוקצה?
לכאורה, סיפור חנוכה מדגיש את המאבק בתרבות החיצונית. אולם זוהי קריאה חלקית. תרבות שאינה יהודית איננה בהכרח רעה. על הפסוק בבראשית (ט, כ"ז): "יפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם " דורשים חז"ל את הדברים הבאים: "א"ר חייא בר אבא ... יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (בבלי, מגילה, ט ע"ב) . "שם" – מייצג את עם ישראל, "יפת" מייצג את כל מי שאינו ישראל. על פי הפסוק, הקב"ה בירך את אומות העולם ב"יופי" תרבותי ויופי זה אמור לשכון ב"אהלי שם" כלומר באהלי ישראל. רבי חייא בר אבא אולי אפילו קורא את הפסוק כציווי: : "יפיותו של יפת יהא באהלי שם".
היכן עובר הגבול? מתי ניתן להכניס תרבות לתוך הבית ומתי הבית הוא החומה המגנה מפניה? נראה שבחנוכה בקשת היוונים והמתייוונים הייתה להכרית את הזהות היהודית עצמה. המלחמה הייתה כנגד עולם הערכים של העם היהודי. שם נקראו החשמונאים לדגל והכריזו מלחמת חורמה. אולם לא כל תרבות מבקשת להכריז מלחמה על עולם הערכים התורני - יהודי. אומות העולם הן בעלות שאר רוח, תעוזה ויצירה עצומים ואין לראות בהם דבר מכוער אלא יפה וטוב – שיכול לשכון בתוך בית ישראל מבלי להוות איום על זהותו של העם היהודי אלא להוות גורם שאף מרומם אותו..
במסכת שבת (כ"ב ע"א), בלב הסוגיות העוסקות בחג החנוכה, מובא המדרש הבא, העוסק בבור אליו הושלך יוסף: " דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב "והבור רק אין בו מים"? ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע שאין בו מים?! אלא מה ת"ל "אין בו מים"? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו"!
המדרש מתאר "בור ריק" ממים, וכשהבור ריק ממים נכנסים אליו נחשים ועקרבים. מה הנמשל? בור ריק ממים – הנו עם ישראל ללא תורה, עם שזהותו היהודית רופפת. ע"פ המדרש - כאשר זה המצב, הרי שנחשים ועקרבים קרי, "תרבות זרה רעה" תיכנס ותמלא את הבור – תאיים להשכיח את ישראל מערכיו הבסיסיים.
לכאורה מדובר במדרש קלאסי המבקש לדחות כל ניסיון של השקה בין היהדות לבין כל תרבות שאינה יהודית. אולם בקריאה מדוקדקת במדרש ניתן לראות את ההפך הגמור: החשש שיתמלא הבור בנחשים ועקרבים קיים דווקא כשהבור ריק. ומכאן ניתן לומר, שאם היה הבור מלא במים, קרי בזהות יהודית שורשית – הרי שאז לא יהיה כל חשש לפתוח את הדלת בפני תרבויות אחרות. הסינון יהיה טבעי: כל מה שעומד בסתירה עמוקה לרוח ישראל יישאר בחוץ שכן לא תהיה לו אפשרות להתקיים בתוך גבול ישראל. ומה שאינו עומד בסתירה עמוקה לרוח ישראל, וסביבת התורה והערכים היהודיים עשוי להוות עבורו "רוח חיים" – ייכנס, יעשיר את היהדות, ואולי אף יבנה גשרים בינה לבין העולם.
חנוכה שמח!
איתמר נחמני וצוות יסודות.