השבוע ירושלים הפכה לעיר הבירה של כל העולם, ולא רק של ישראל, כשהיא שימשה בית לרכבת אווירית היסטורית של מלכים, נסיכים, נשיאים וראשי ממשלות.
כולם באו כדי לחלוק כבוד לניצולי השואה ולומר בקול רם: לא לאנטישמיות. זה בהחלט אירוע היסטורי, הכינוס הכי גדול בהיסטוריה הארוכה של ירושלים. עם כמנהגו נוהג, ושמענו בעיקר ביקורות. שטותיות ברובן, נכונות לעיתים רחוקות. אין חדש תחת השמש. כל אירוע גרנדיוזי ישראלי מקבל לפרצוף את אותה קלחת רותחת.
אולי שכחנו איך להעריך את הקיים. מי היה מאמין שמדינת ישראל תגיע למעמד שבו מנהיגים מכל העולם נוהרים אליה בקריאה לסולידריות. מי היה מאמין שבכירים לשעבר בעלי רקע בטחוני עשיר יבקרו את סידורי האבטחה בשם האג'נדה הקדושה של ההתבכיינות הקבועה. במקום להתפעל אנחנו מוצאים ממה להתעצבן.
נכון, היו כשלים, המון, ובעיקר הצלחות. לא הכל היה מושלם, לא היה שום סיכוי שהכל יהיה מושלם ולא הייתה אפשרות להזמין כל מי שרצה להגיע לאירוע ביד ושם. גם כשנעשו מאמצים לתקן הם נענו בשלילה. כשדיברתי עם אבי סינגולדה אתמול הוא אמר לי שבגלל הביקורות שהוא קיבל בעקבות ההשתתפות באירוע מיוחד לעיתונאים זרים הוא לא מתכנן לתת הופעה. קברו אותו ברשת, סתם, כי כיף לירות חיצים בלי השלכות. הפשע שלו היה ששכרו את שירותיו לנגן מול שכירי חרב שלא יכלו לוגיסטית להשתתף באירועים בבית הנשיא. סוף העולם מבחינת כמה גיבורי מקלדת.
זה קרה באירוויזיון, זה קרה הפעם וזה יקרה גם בפעם הבאה שנארח אירוע ברמה בינלאומית. אנחנו פשוט לא מסוגלים לפרגן. השב"כ, המשטרה, משרד החוץ ועיריית ירושלים ראויים להערכה בלבד על העבודה שהושקעה במבצע פני עתיד, ואנחנו צריכים ללמוד איך להנות מהצגות מושקעות. אחרת, אולי לא מגיע לנו להיות המארחים יותר. מותר לנו להסתכל בחצי הכוס המלאה לפעמים. אפילו רצוי.