זה כבר קורה: היועץ המשפטי לממשלה מאבד גובה. שתי הבעיטות שהוא ספג בימים האחרונים כבר השאירו את רישומן עליו. את הראשונה הוא קיבל מאמיר אוחנה.
שר המשפטים לא קיבל את הצעותיו ומינה לתפקיד ממלא-מקום פרקליט המדינה את מי שהוא מצא לנכון. אביחי מנדלבליט בלע את הגלולה. קצרה ידו מלהושיע. הוא לא קיבל את מי שהוא רצה לראות בתפקיד. זה היה הפסד צורב – אבל עדיין בגדר הנסבל. אם כי המכתב שהוא שלח לאחר מכן לבכירים בפרקליטות המדינה העיד, לדעתי, על איבוד עשתונות. ההשתלחות בדן אלדד העידה על האומר - ולא על מי שעליו נאמרו הדברים.
אבל מה שקרה לאחר מכן כבר היה הרבה יותר מסתם כישלון . ועדת הכנסת שהוקמה, למעשה, כדי לדון בבקשת החסינות של ראש הממשלה, התכנסה לשם דון בבקשתו של חיים כץ. מנדלבליט הופיע באופן אישי בדיונים וביקש לשכנע את חברי הכנסת שהוא לא טעה בכך שהגיש כתב אישום נגד חבר כנסת בגין מעשה שנעשה במסגרת תפקידו. כץ קידם הצעת חוק שהייתה אמורה להיטיב עם גורם המקורב אליו; אבל לא רק עימו. עם עוד רבים אחרים מן הציבור.
היועמ"ש שגה, ללא ספק, שכן החסינות שמוקנית לחבר כנסת במקרה כזה היא חסינות מהותית – ולא דיונית. הוא גם נכשל בכך שהוא בחר להתעלם מחברי כנסת שהיו מעורבים, על פי הנטען, בחוק ישראל היום, תוך שיתוף פעולה עם הגורם המעוניין בחקיקה, תמורת טובות הנאה שהיו גלויות לעין כל; פרסומים מפנקים במיוחד. לכך קוראים אכיפה בררנית – ועל זה, בין השאר, מדבר החוק.
מנדלבליט הזחוח, לטעמי, הרבה יותר מן הראוי למי שעומד בראש מערכת אכיפת החוק התנהג בעניין זה כפיל בחנות חרסינה – וההצבעה הצפויה במליאת הכנסת אינה מבשרת לו טובות. ואם הוא מצפה שבית המשפט העליון יחלץ אותו – אז הוא טועה. אין סיכוי שחסינותו של כץ תבוטל. מליאת הכנסת היא גוף סוברני. הוא מורכב מנבחרי ציבור – ואין למערכת המשפטית כל דרך להתערב בשיקול דעתו.
בד בבד, צריך לציין, שבכך לא תמו צרותיו של מי שהחליט, לעניות דעתי, שעמדותיו עדיפות על אלה של נבחרי הציבור. הגשת כתב האישום נגד בנימין נתניהו, בעוד הלה שוהה בוושינגטון, שעות אחדות לפני עלייתו על הבמה ביחד עם נשיא ארצות הברית, בנוכחות שרי חוץ ערביים ובכירים אחרים, נראתה רע. היא הציבה אותו, בעיני, כשחקן פוליטי לכל דבר. זמן-מה לאחר מכן, כבר התברר שליאת בן ארי נאלצה לבקש מבית המשפט ארכה בת 45 ימים לשם הגשת תעודות חיסיון שצריכות היו להיות מוגשות ביחד עם כתב האישום. הכוונה המסתמנת היא להסתיר מעיני הציבור חלקים חשובים בחומר הראיות.
אין סיכוי שזה יקרה. ראשית, בגלל שלא יימצא שר שיסכים לחתום על תעודת חיסיון מן הסוג הזה; ושנית, משום שהציבור יתחיל לשאול שאלות. ממילא, רבים כבר נקעה נפשם מצווי איסור הפרסום שנועדו להסתיר עובדות שיכולות לשפוך אור על פרשיות מאוסות. אחת מהן, נוגעת למנדלבליט עצמו. יש קלטות משיחות שלו עם גבי אשכנזי, אז הרמטכ"ל, ב"פרשת הרפז". לפי שעה הן אסורות בפרסום. אבל זה עוד יכול להשתנות – ומי שכבר האזין להן טוען שהנאמר שם עלול להציב את מנדלבליט בעמדה מאוד לא נוחה.
עם זאת, מה שמכניס, להערכתי, את מנדלבליט לפרוזדור צר מאוד הוא מה שקרה בפרשת מינוייה, לכאורה, של השופטת אתי קרייף. מישהו החליט - וזה היה, לדעתי, היועץ המשפטי לממשלה - להפלות בין המעורבים בפרשה. אפי נווה, שנוא נפשה של המערכת המשפטית, נחקר באזהרה בעוד שמשה כחלון שבו ביקשו במשרדי פרקליט המדינה לנהוג כבאתרוג יקר מפז יצא פטור. שניהם קיימו, על פי הנטען, מערכת יחסים כלשהי עם המועמדת לשפיטה – אבל רק באחד מהם לא נגעו. לזה קוראים שימוש לרעה בכוח החקירה.
כך או אחרת, מנדלבליט מתחיל להיראות, להתרשמותי, כמו בלון שיצא מממנו מקצת מן האוויר - ולא ירחק היום, לדעתי, שטיעוניו יישמעו כמו אזעקות-שווא.