במקום הזה שבו אנו נמצאים, כבר עמדו בעבר כמה וכמה סופרים ודיברו, או רואיינו, לרגל צאת ספריהם החדשים לאור.
אם להזכיר כמה מהם: אהרון מגד ואהרון אפלפלד זכרם לברכה, או נורית גוברין וראובן מירן יבל"א. אבל דומני שעוד לא היתה לנו סופרת כמו זו, שלכבודה אנו מכונסים הערב הזה, והסופרת היא – כן, היא – גם בלשונה – גלילה רון-פדר-עמית.
אין זה ביקורה הראשון של גלילה בצל קורתו של מכון ז'בוטינסקי, וזו לא הפעם הראשונה שהיא מדברת מבימה צנועה זו. הפעם אנו משיקים יחד איתה את ספרה האוטוביוגרפי "היא" - סיפור חיי. האין זה מזכיר ספר אוטוביוגרפי אחר בשם זה, סיפור חיי, או סיפור ימי? האם לא מז'בוטינסקי היא שאבה השראה לשם הספר, ביודעין או שלא ביודעין?
אמרת גלילה – וכמעט אמרת הכל. הסופרת העברית, הישראלית כל-כך, הפורה ביותר, הפופולרית אצל בני כל הגילים, שהוציאה בחמישים שנות כתיבה, יצירה, כ-400 ספרים! ממש לא ייאמן! ואחרי שלל ספרותי עצום שכזה, לאחר שכתבה על אין-ספור דמויות, מהן מדומיינות ומהן אמיתיות, היא מתפנית לכתוב על עצמה, כשהיא – זו תחושתי - חשה מעט אי-נוחות מסויימת על עיסוקה בעצמה, ולכן אולי מספרת על עצמה בגוף שלישי. ה י א ...
לא בכדי היא, כלומר גלילה, נמצאת במקום זה, להשקת ספרה, שהוא בוודאי היוצא-דופן משלל היבול הספרותי שלה עד כה. זהו קודש-הקודשים של מורשת המנהיג, ההוגה והסופר הציוני, הנערץ עליה – זאב ז'בוטינסקי. גלילה אינה אישיות פוליטית. גם המכון הינו עמותה ציבורית, א-פוליטית, הגם ששליחותו ועיסוקו הן סביב הציונות הז'בוטינסקאית. כמונו, גם הסופרת נכבשה בדרכה שלה, לאישיותו של ז'בו. הוא, יחד עם מנחם בגין, הם מגיבורי ספרה האוטוביוגרפי, מגיבורי חייה. גלילה, שבאת מבית מפא"יי, בחיפה האדומה, למדת להכיר את גיבורי המחתרות ה"פורשות", ואת השראת המנהיגים שעמדו מאחוריהן, כמו גם את כאבי האפליה הפוליטית, ההסגרה לבריטים, העויינות וההחרמה של מי שאינם "משלנו", שאינם הולכים בתלם המפלגתי-השליט, ולהזדהות עימם.
וכך למדת, שמנחם בגין,"מחרחר המלחמה", הוא המנהיג שהביא את השלום. תמונתו יחד עם המחברת מופיעה פעמיים על כריכת ספרה. וכך היא הכירה, שהמנהיג שמעריץ נשים, שנלחם למען שיוויונן - מעבר לכל הדברים האחרים שהגה, עשה ופעל - הוא לא אחר מאשר וולודיה ז'בוטינסקי. רק השימוש בשם החיבה מהילדות שלו, וולודיה, מלמד על החיבה העמוקה אליו, על הגעגוע אל מי שלא זכתה להכיר. בשבילה – לפי עדותה - הוא מורה ומדריך לחיים.
ההזדהות עם ז'בוטינסקי היא מוחלטת. "אילו רק יכולתי להכיר אותו באמת" – כותבת היא, כלומר גלילה, בנימת עצב ואכזבה. את השם ז'בוטינסקי שמעה לראשונה בגיל 14 כשהובאו עצמותיו לקבורה באדמתה של ארץ-ישראל. מתוך סקרנות רצתה להכירו. לאחר מכן היתה לה פגישה מעניינת עם תלמידו, השר דאז מנחם בגין, שגילה אמפאטיה רבה לצעירה הנמצאת בראשית דרכה הספרותית. הוא שעודד אותה לכתוב את סדרת הספרים על המחתרות – "ילדים אלמונים". "סופרת פאשיסטית", כינו אותה לימים בחוגי הבראנז'ה, והיו חנויות ספרים שאף סירבו למכור את ספריה...
התמריץ הנוסף להכרת ז'בוטינסקי ולהזדהות עימו חל לאחר המהפך, שחולל מנחם בגין. מה שקרה לה, קרה גם לרבים בחוגי האקדמיה, המחקר ההיסטורי והציוני, הן בארץ והן בעולם. שהרי הרוח הנושבת עד אז, היתה בנוסח: מה יש לחקור ולספר על הרביזיוניסטים והחירותניקים?... מי הוא בכלל ז'בוטינסקי?... מה פעל ומה עשה?...
בז'בוטינסקי ובבגין גילתה גלילה דמויות מופת, שנעשה להן עוול, שנרדפו וקופחו - ולא נרתעו. סיפור חייהם ומאבקיהם כבש את לבה. בז'בוטינסקי, או וולודיה האהוב, מצאה במיוחד חן בעיניה הערצתו לנשים, והיותו כדבריה: ילד שובב, סופר נפלא, משורר מדהים, אוהב צחוק.
על מי גלילה רון-פדר-עמית לא כתבה בחמישים שנות יצירה? אם להזכיר רק אחדים: על יאיר שטרן ועל משה דיין, על ז'בוטינסקי ועל בגין, על ביאליק וא.ד. גורדון, ובניגוד לרחל המשוררת - רק על עצמי לא ידעתי לספר – עד שהבשיל הזמן והנה היא מספרת בדרך כתיבתה המיוחדת, על ההיא מחיפה, שעשתה יותר מכל מורה וסופר אחר, לקרב את בני הנוער אל הציונות, אל אהבת המולדת ואל דמויות המופת שהנהיגו את עמנו בים הסערות, והביאונו עד הלום. דימיון ומציאות שלובים בספריה, דמויות אמיתיות ודמויות מומצאות. בעיקר היא כותבת לנוער, לצעירים, אבל גם למבוגרים, מעיין בלתי נדלה של אהבת העם והמולדת, ו...סליחה על הביטויים הפטריוטיים הללו...
כתיבת אוטוביוגרפיה מתפרשת כמעין סיכום של חיים ודרך, כאילו לא עוד. אני בטוח שזה לא המקרה שלפנינו. היוצרת הניצחית שאנו חוגגים עימה את צאת ספרה האוטוביוגרפי, עוד תזכה את הקורא העברי – אני בטוח - בעוד ספרים וביוגרפיות.
עוד הרבה דמויות מופת מחכות לכך, שגלילה תוציא אותן לאור! ומי יודע, אולי בבוא העת גם תרחיב את הביוגרפיה שלה עצמה. שהרי סיפור חייה של גלילה עצמה, הוא סיפור מרתק, מלא השראה.