יש לדון האם הצד החיצוני של חיי האדם הוא נחוץ לקידום החלק הרוחני של המוסר הצדק והחכמה של האדם. או אולי החיצוניות והפנימיות הם תרתי דסתרי, שהאחד מפריע להתפתחותו וקידומו של השני? לכאורה הכתוב "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" רואה בחיצוניות של החן והיופי ניגוד ליראת ה' של האדם, שהחן והיופי ראוי לביטול וזלזול ורק יראת ה' ראויה לשבח ותהילה. אבל מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל לפרש לנו שאין בפסוק הזה ביטול וזלזול בחן וביופי, אלא כוונת הכתוב לפי דעתו היא: כאשר כל עולמה של האשה הוא רק היופי והחן, כי אז הוא שקר והבל, אבל כאשר האשה היא קודם כל יראת ה' אז אצלה החן והיופי הוא ערך מוסף. ולכן ו"היא תהלל" שבסיום הפסוק אין כוונתו שהאשה תתהלל רק ביראת השמים שלה, אלא הכוונה היא שהאשה שהיא יראת ה' היא תתהלל גם ביופי והחן, כי השילוב של מוסריות עם יופי הוא דבר ראוי לשבח. ואכן אנו רואים במקורות שלנו יחס חיובי להופעתו החיצונית של האדם, ואדרבא ככל שהאדם תופס מקום ציבורי מרכזי יותר, כך הופעתו החיצונית הופכת לצורך, כמו שנאמר [ישעיה לג יז]: "מלך ביופיו תחזינה עיניך", ואין זו אמירה בעלמא לתפארת המליצה אלא היא מחייבת את המלך, כמו שפסק הרמב"ם [הל' מלכים פ"ב ה"ה]: "המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר: 'מלך ביופיו תחזינה עיניך'". וכך מסביר הר"ן בדרשותיו [הדרוש החמישי] את הסתירה לכאורה, שבין דברי הרמב"ם לדברי הגמרא, בעניין הנביא. שלפי הגמרא [נדרים לח א]: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר ועניו וכולן ממשה" ולפי הדוגמאות שמביאה הגמרא שם הגיבור הוא במובן הפיזי, וכן העשיר עשירותו היא של כסף ורכוש. ואילו לפי הרמב"ם [הל' יסודי התורה פ"ז ה"א]: "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם ("איזהו גיבור הכובש את יצרו")" והעשירות היא בדעת: "והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד". ומסביר הר"ן (שם) שאין כאן מחלוקת, אלא הרמב"ם מתייחס לנבואה שהקב"ה מנבא את האדם, והנבואה מיועדת לנביא בלבד, ולקבלת נבואה אישית כזו יש צורך במעלות רוחניות בלבד והופעתו החיצונית של הנביא כאן אינה מעלה ואינה מורידה, ואילו הגמרא עוסקת בנביא השלוח לרבים, שתפקידו להשפיע על הציבור כדוגמת משה, נביא כזה נוסף למעלות הרוחניות צריך שתהיינה לו גם מעלות חיצוניות ("מעלות ההמוניות") שיהיו דבריו נשמעים יותר. לא רק מהמלך והנביא נדרשת הופעה חיצונית מרשימה אלא התורה מחייבת זאת גם מהכוהנים בעבודתם במקדש, ככתוב: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". ואת האמירה הזו אפשר להבין בשני דרכים, האחד, שהכבוד והתפארת מתייחס לבגדים, והשני, שהכבוד והתפארת מתייחס לכוהנים, ואכן רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה "אור החיים" מפרש את כוונת התורה בשתי האפשרויות: בפירושו הראשון הוא מסביר שהכבוד והתפארת אינם צורך הבגדים שבלעדיהם אי אפשר לעבוד עבודה, והביא ראיה לדבר ממשה רבינו, כמו שמובא במסכת ע"ז [לד א]: "שאלו את רבי עקיבא במה שימש משה בשבעת ימי המילואים? לא היה בידו (להשיב), בא ושאל בבית המדרש ואמרו לו: בחלוק לבן שאין בו אימרא" משמע מתשובת הגמרא שהעבודה כשלעצמה היא אפשרית גם ללא הכבוד והתפארת של בגדי העבודה, מכאן שהצורך של הכבוד והתפארת הוא לכוהנים ולא לבגדים. ואילו בפירושו השני הוא מסביר ש"הכבוד והתפארת" הוא צורך של הבגדים, והחלוקה הזו של בגדי הכהונה שארבעה מהם היו בגדי לבן וארבעה מהם היו בגדי זהב אינו מקרי אלא הם מכוונים לתפקידם של הבגדים. לפי החכמה הפנימית ארבעת בגדי הלבן ירמזו לארבעת האותיות של שם הוי"ה, והם כנגד ה"תפארת", וארבעת בגדי הזהב ירמזו אל ארבעת האותיות של שם אדנ"י, והם כנגד ה"כבוד", שעבירות בני ישראל פוגמים בשני המידות הללו. ולכן דווקא הכוהנים, המכפרים על עבירות המוני בית ישראל, הם היו צריכים ללבוש את בגדי הכהונה, אבל משה שבשבעת ימי המילואים לא שימש בשביל לכפר על המוני בני ישראל, אלא רק כדי לכפר על אהרן ובניו להכינם לעבודת המשכן, ובשביל העבירות שלהם די היה בכפרת חלוק לבן.