אירוניה וירטואלית של חסד
אירוניה וירטואלית של חסד

תקופות מורכבות, דוגמת התקופה העוברת עלינו בימים אלה, יוצרות לא אחת מציאות אירונית למדי, אל מול אותה מציאות רגילה אשר נראית לנו כעת רחוקה מאתנו.

כאנשי חינוך והורים, חלק גדול ממלאכתנו בשני העשורים האחרונים, הייתה להתמודד עם השפעותיו של עידן הרשתות החבריות על חיי ילדנו.

אינספור מחקרים, מאמרים, תוכניות חינוכיות, שיחות וסדנאות הורים, עסקו בנושא, שהמסר הברור שהעברנו לילדים היה אחד – עזבו את המסכים וצאו לעולם -צרו קשר אישי שאינו וירטואלי עם הסובבים אתכם.

והנה, כמה אירוני שרצה הגורל ונגיף הקורונה, וכעת אנו מוצאים את עצמנו מבקשים מהם בדיוק את הדבר ההפוך – נתקו מגע, שמרו מרחק, למדו בלמידה מקוונת, ושמרו על קשר עם החברים והעולם באמצעים דיגיטליים בלבד.

השבת הקרובה היא שבת פרשת ויקהל-פקודי, פרשת אשר במרכזה, בדיוק על פי שמה, עומד המפגש המשותף וההתכנסות על מנת לשמוע ולחוות ביחד רגע חשוב ומכונן - הכרזת בניית המשכן, הצינור לתקשורת של  עם ישראל עם הקב"ה. ושוב האירוניה מרימה את ראשה, ומרביתנו לא נוכל להתכנס כמדי שבת ולשמוע את הפרשה, מכל הסיבות ההלכתיות הנכונות, היות ועל פי ההנחיות החדשות יש להימנע מללכת לבתי הכנסת.

אולם, דווקא המצב האירוני אליו נקלענו, הוא הזדמנות עברנו ועבור ילדנו כאחד, לשיעור חשוב מאין כמותו על קהילתיות וחסד בעולם הווירטואלי. הוא הזדמנות עברונו כהורים ומחנכים ללמוד שצורת החיים הווירטואלית כאן כדי להישאר, על כל חסרונותיה ויתרונותיה, ועל כן עלינו לקבל אותה, וחשוב מכך - להיות מעורבים בהתנהלותה והתקדמותה בחיי ילדנו.

יחד עם זאת, המצב הוא גם הזדמנות פז חינוכית עבורנו ללמד את ילדנו שאפשר לנהל את חייהם הדיגיטליים גם אחרת – חיים לא מתוך ניתוק רגשי או ניכור ובידוד, אלא מתוך חמלה, חסד וראיית האחר. חיים בהם גם אם אנחנו לא יכולים להיפגש כקהילה, אנחנו עדיין יכולים לפעול כקהילה.

חשוב לומר, למפגש אישי ואינטראקציה חברתית בלתי אמצעית יש חשיבות עליונה, ובימים כתיקונם אל לנו לוותר עליה, במיוחד בכל הקשור לחיי הקהילה. אותו מפגש פיזי, מאפשר לנו להביט בסביבתנו, מכרנו, חברינו ובני משפחתנו בתשומת לב ודעת, שאין להן תחליף.

אולם, בו בזמן, עלינו להבין שכוחה של ההתקהלות והקהילה הוא קודם כל רוחני ורגשי, בראיית האחר ובערבות הדדית, והשיעור לילדנו (וגם עבורנו) הוא שדווקא בהיעדרו של המפגש הפיזי, יכולים וצריכים למצוא את הדרך לפצות על כך על ידי העלאה ומיקוד של תשומת הלב שלהם לאחר.

כל מי שאנחנו לא יכולים ללחוץ לו יד, אנחנו יכולים לגעת בו דרך שיחת טלפון. לכל אחד ואחת שאולי לא נוכל לחבק, אנחנו יכולים לחבור בדרך אחרת. ההתנהלות שלנו בימים אלה כ"קומנדו של חסד" והדוגמא האישית שאנו משקפים להם - שהתרחקות חברתית אין משמעותה התעלמות מהאחר, הם מסר ושיעור הרבה יותר חזקים מכל מה שילדנו ילמדו בבית הספר.

לשמחתי, בני הנוער שלנו מוכיחים לנו בימים אלה, שלמרות שאנו מייחסים לעידן הדיגיטלי אליו נולדו ובו הם חיים הרבה ניכור ובדידות, הם יודעים להישאר מחוברים גם בימים שכופים עלינו ניתוק. כך נמלאתי גאווה, כאשר התוודעתי השבוע לשלל יוזמות יוצאות דופן של תלמידי רשת אור תורה סטון, ביניהן תלמידים שאתרו בשכונתם מספר מבוגרים הזקוקים לסיוע ברכישת מזון ותרופות ופעלו לסייע להם, וסיירת בדידות וירטואלית של נערים שמלווים באופן אישי מבוגרים בשיחות טלפוניות. הם, ואנחנו לומדים ביחד - זה הזמן לויקהל, זה הזמן להתלכד יחד במובן הרוחני והרגשי העמוק ביותר.