הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: עמיחי לבון

אז זהו, החגים מאחורינו והשגרה לפנינו. רק המחשבה לשוב לכל הבעיות – הרפואיות, הביטחוניות, החברתיות והאישיות – גורמת לתחושות של עגמומיות ועייפות.

הסיבה ש"אחרי החגים" הפך למושג מאיים היא מפני שבראשנו ישנה חלוקה בין ימי החגים לבין ימי החול.

התלמוד הבבלי (ביצה טז, א) מתאר ששמאי הזקן התכונן ליום שבת בכך ש"היה מוצא בהמה נאה, אומר זו לשבת; מצא אחרת נאה הימנה, אוכל הראשונה ומשייר את השנייה".

עוד באותו נושא:

כלומר כל ימי החול היו מבחינתו סוג של הכנה לשבת. זוהי כמובן מדרגה גבוהה אולם – ממשיכה הגמרא – "הלל הזקן מדה אחרת הייתה בו שכל מעשיו לשם שמים; שנאמר: ברוך ה' יום יום".

במילים אחרות: הלל לא חי בתודעה של הכנה לשבת אלא חי את השבת כבר ביום שלישי (זו אגב הסיבה שאנו מתנסחים ב"שיר של יום": "היום יום ראשון בשבת; היום יום שני בשבת" וכו').

מצד האמת אין חלוקה מהותית בין ימי החול לבין ימי הקודש; בכולם אנו עובדים את ה'; ולכן המעבר ביניהם אמור להיות זורם ולא מנוכר. מפנימים זאת באמצעות א. פיתוח תודעה רוחנית ב. מעשים שמבטאים זאת בחיי היומיום.

דוגמאות: לא להתרפק על ימי החגים שעברו אלא לקחת את המטען הרוחני שצברנו וליישם אותו בהווה הקרוב; לא לקחת כעת ימי חופש נוספים (או לשקוע בחלומות ובתכנונים לימי חנוכה), אלא להסתער במלוא המרץ על התמודדויות שלפנינו; צמצום שמיעת חדשות מחד, וקביעת זמן ללימוד ולתפילה מאידך – מאפשרים לנו להמשיך את הארת החגים גם בימי השגרה; וקול השופר, תפילות יום הכיפורים, ארבעת המינים ושמחת התורה ילוו אותנו גם כאן.

חורף טוב

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו