לקראת יום הקשיש הבינלאומי שיחול מחר (שישי) הקרוב שוחחנו עם מנכ"ל איגוד העמותות לזקן בישראל, שמואל (סמי) קידר, על התמודדות קשישים עם הבדידות שכופה עליהם הקורונה ועל דרכים להקלה עליהם את ההתמודדות הזו.
"הבדידות תמיד הייתה בעיה עבור הקשישים כי אחד מבני הזוג נפטר, חולה או הופך לסיעודי וכו', אבל כשהקורונה הגיעה היא טרפה את כל הקלפים והפכה לסיוט הגדול של הקשישים", אומר קידר. "הבדידות היא דבר נורא שבעקבותיו נכנסים לדיכאון ובהמשך למחלות ולמוות. זו נוסחה שנבדקה ונקבעה גם מקצועית".
את המענה לבדידות קשישים מוצא קידר במרכזי היום, אך מציין את הקושי הטכני של קשישים להתמודד עם עולם שהשירותים בו עוברים יותר ויותר לאינטרנט. "לסדר רישיון נהיגה, לקבוע תור או להשיג כרטיס להצגה הם לא יכולים. צריך לעשות את האתרים יותר ידידותיים. האתרים הללו הופכים למורכבים. צריכה להיות אפשרות לדבר עם מוקד טלפנים שיעזרו מהר יותר".
על מרכזי היום הקיימים זה כשלושים שנה הוא אומר כי אלה צריכים להיות מוכפפים למשרד הרווחה, אך המשרד מסתפק בקביעת הנהלים וההנחיות להפעלת המרכזים ומעביר את האחריות לתפעולם לרשויות המקומיות. "אם יש ראש רשות שזה מעניין אותו הוא מתקצב את הדברים, כמו בהרצליה, אבל רשויות פחות עשירות אומרות שיסתדרו. אין חוק שמחייב את ראש הרשות לדאוג לפעילות הקשישים באזורו. הם עוסקים בביוב ובתחבורה אבל הקשישים לא נמצאים שם".
במרכזי היום "אנחנו קולטים את האנשים מהבתים, מביאים אותם למרכז יום, נותנים להם ארוחות בוקר, נותנים פעילות מגוונת, הרצאות, ימי הולדת, משחקים וכו', נותנים ארוחת צהרים. זה נותן להם תחושה שהם לא בודדים חצי יום ובחצי היום השני הם עושים כרצונם. את המענה הזה צריך לטפח ולתת לו את התמיכה", אומר קידר ומוסיף כי חקיקה שתסדיר את הסוגיה ואת האחריות להפעלת המרכזים עדיין לא מקודמת.
"משרד הרווחה הוא שאמור לתת את ההנחיות איך לנהוג במרכזי היום והוא לא מקדם חקיקה. מי שאמור לקדם הוא משרד הפנים, אבל אני לא מצליח לפעול שם כנראה בגלל מגבלות תקציביות ובעיה משפטית שאני לא בקי בה, אבל זה חייב לבוא. השלטון המקומי לא יכול לכפות את דעתו על הרשויות וכנראה שזו הבעיה".