שמחת המנצחים

מלחמת יום הכפורים נצרבה בתודעה הלאומית בתור מחדל. מה שמוכיח – למי שהיה צריך הוכחה – שבעזרת תעמולה ממוקדת ומתמידה אפשר להפוך אור לחושך וחושך לאור כדברי ישעיהו "הוי האומרים לאור חושך ולחושך אומרים אור".

אכן היה מחדל, מדינת ישראל נתפסה לא מוכנה וצבאות האויב חדרו אל שטחה. אלא שלאחר 11 יום צה"ל כבר חצה את תעלת סואץ מערבה, ולאחר 18 יום צה"ל כמעט מחק את הצבא המצרי והתייצב מעברה המערבי של תעלת סואץ. בגזרה הצפונית הגיע צה"ל למרחק של 40 קילומטרים מדמשק, תוצאה שמעולם לא הושגה במלחמות הקודמות. הסכם שביתת הנשק נחתם בתאריך כ"ח בתשרי. הרגש הטבעי וההיגיון הבריא מורים כי יש לציין את כֹּח בתשרי כיום חגיגי ולשיר על נס ההצלה והניצחון, ודווקא המחדל של הימים הראשונים מבליט בעוצמה את הניצחון המזהיר.

אכן, היו הרוגים ופצועים רבים, אך ביחס למלחמה בסדר גודל כזה הרי זה מחיר שנחשב לסביר מבחינה צבאית. יש לזכור שאת מלחמת השחרור, אשר נחשבת להצלחה מפוארת, סיימנו עם 6,000 חללים, שזה יותר מפי שניים מהחללים ביום כיפור. במלחמת השחרור נהרג אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. לו היה אחוז מהאוכלוסייה נהרג ח"ו במלחמת יום כיפור, הרי שמשמעותו המחרידה של המספר הזה הייתה 30,000 חללים.

אין צריך לומר כי אנו מצטערים צער עמוק על כל נפש מישראל. אך עם שאינו מוכן להקריב את חייליו בקרב יובל כולו לטבח. את הלקח הזה כבר למדנו.

הלוחמים ראויים לשירי הלל

כיוון שכך, התגובה המתבקשת הייתה צריכה להיות שירי ניצחון, לא פחות מאלה של מלחמת ששת הימים ואפילו יותר. אבל מסע היללות של גופים תקשורתיים בעלי אג'נדה השתלט על האווירה. רבים מאוד מלוחמי המלחמה ההיא מרגישים מקופחים ומבוישים שלא בצדק, ובכל שנה מתפרסמים דבריהם של עוד לוחמים שטוענים זאת. רק לאחרונה פורסמו ראיונות עם הלוחמים משה לוי ויהודה וגמן ובפיהם דברים דומים.

תגובה זו יצרה טראומה לאומית, שמאז ועד היום יש מי שדואג להמשך התחזוקה שלה. זו הנדסת תודעה שאי אפשר כביכול לסמוך על הצבא – מה שלא נכון עובדתית. צה"ל נסוג לאחר מכן אפילו מקווי הגבול ששרטטה מלחמת ששת הימים. זו הייתה גם הסיבה העיקרית להסכמי השלום השערורייתיים שנחתמו עם המצרים שבהם מסרנו את חצי האי סיני, על העומק האסטרטגי החשוב שלו, בארות הנפט, שדות התעופה והמרחב התיירותי והאווירי. גם מחבר 'שיר לשלום', שהפך להמנון השמאל הישראלי ובו התנגדות לשירי מלחמה, הודה בריאיון לעת זקנה כי היה נאיבי כשכתב אותו.

נכון, איננו ספרטנים, ולא שוחרי מלחמות. אך החייל השב משדה הקרב מצפה ובצדק לתהילה המגיעה לו על ההישג שהשיג. התנ"ך מלא בכך. התיאור אודות שיר הניצחון הידוע מכול הוא: "ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרןָ הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו" (שמואל א' יח, ו-ז). היה זה אירוע לאומי רב רושם, כפי שנאמר "מכל ערי ישראל".

שיר הניצחון הארוך מכולם הוא שירת דבורה וברק, אשר מהללת את הלוחמים תוך גינוי מי שלא הצטרפו לעזור. השיר כולל גם שמחה לאידה של אם סיסרא שלא תראה את בנה חוזר עטור ניצחון עם נשים שבויות.

במלחמות ישראל באויביו מותרת אפילו השמחה לאיד. טיעון זה שמו חז"ל (מסכת מגילה טז, א) בפיו של מרדכי, אשר עונה על טענת המן "בנפול אויבך אל תשמח". חשוב במיוחד לשים לב כי בתשובתו הוא מצטט את מילותיו האחרונות של משה רבנו לבני ישראל: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'... ואתה על במותימו תדרוך".

הסיפור המקראי שדומה בכמה מאפיינים למלחמת יום הכיפורים הוא על מרד אבשלום שתפס את דוד לא מוכן, למרות כל איתותי האזהרה שקדמו לו – נקיטת גינוני מלכות וגנבת לב העם בידי אבשלום. דוד, עטור הניצחונות במלחמותיו במזרח ובצפון, הפך ברגע אחד לאדם שנס על נפשו כשאיתו מאות ספורות של חיילים. אך הוא לא התייאש. דווקא בשל היותו נרדף הפריווילגיה לבחור את שדה הקרב הייתה בידו. הלוא למקום שאליו ילך ירדוף אחריו אבשלום. לכן בחר יער סבוך, שבו לא יוכל אבשלום לנצל את המסה הגדולה של אנשיו.

דוד צדק. אנשי אבשלום כשלו בעצים, בבורות, בקוצים, ולא יכלו להמשיך. חיילי יואב הזריזים והמקצועיים הגיחו מאחורי הסבך ועשו בהם שמות. אבשלום עצמו נאחז בשערו הארוך והיפה בסבך העצים. למרות אזהרת דוד "לאט לי לנער לאבשלום" יואב הרג את אבשלום, תקע בשופר והשיב את חייליו למקומם. השמועה פשטה מיד במחנה אבשלום המובס וחייליו נפוצו לכל עבר. חיילי דוד חזרו מנצחים וצוהלים מקרב שניהלו נגד כל הסיכויים.

הציפייה בקרב אנשי המלחמה הייתה לקבלת פנים שמחה ומחבקת ממלכם האהוב, שלמענו מסרו את נפשם. בייחוד לאור המהפך האדיר שחוללו. הם קיוו שיצטרף אליהם לשירי הניצחון. הצורך בקבלת פנים כזאת הוא צורך קיומי ומזין את החוש הטבעי של רצון החיים והמאבק על קיומם. שמחת מנצחים שנוסכת עוצמה להמשיך למשימה הבאה, לכשתבוא. אבל דוד היה הלום אבל על בנו האהוב. הוא יצא אל השער וזעק: "בני אבשלום בני בני אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני!", והעם חדל משירי הניצחון והתגנב העירה כאילו הובס בקרב. זעקות השבר הנוראות גרמו לחייליו להרגיש אשמה, צער ובעצם – הפסד.

יואב תפס בחושיו החדים והטבעיים את גודל האסון. אסור להפוך את שמחת הניצחון לאבל, אמר לדוד תוך שהוא מאיים עליו – בפעם הראשונה והאחרונה – שאם לא ייענה לדרישתו תבוא עליו הרעה הגדולה מכול. יואב לא היה צריך לפרט. דוד הכיר היטב את בן אחותו הקשוח וידע שאין טעם להתווכח איתו. הוא חזק יותר, הוא שר הצבא, לוחם כתף אל כתף עם חייליו הנאמנים. למקום שילך יואב - ילכו אחריו חייליו. ברית לוחמים הייתה כרותה ביניהם, ברית שנכרתה בשדה הקרב, כשהמוות נעשה קרוב ומוחשי והעזרה ההדדית עשויה להציל אותך מחץ, חרב או חנית.

דוד מחה את דמעותיו, יצא אל העם ובירך אותם והשיב להם את גאוות הניצחון, את השמחה, את הברק בעיניים. לימים, כשיצווה את שלמה להיפטר מגורמים בעייתיים ובתוכם יואב שהרג את אבנר ועמשא, לא יזכיר אפילו במילה את הריגת אבשלום. שמא, לפחות בדיעבד, השלים או אף הסכים עם המעשה.

שלא כבימי דוד, טרם קם לנו יואב שינער את המנהיגות והציבוריות הישראלית לשמחת הניצחון הגדולה. ונהפוך הוא, דווקא אויבינו שהובסו במערכה ממשיכים לחגוג את הניצחון בקרב, להעלות את המורל שלהם ולרקום את מזימותיהם הגלויות להשמידנו, בו בזמן שאנחנו משתדלים לפייסם ולקרבם. אם לא נתעשת, כדוד המברך את חייליו, הסיבוב הבא כבר כתוב על הקיר.

המאמר מבוסס על פרק בספר 'נחש הנחושת – אנלוגיות תנ"כיות על שבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה' שהוציא הכותב לאחרונה