הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמן צילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

נעים מאוד

לפני שנתיים התבקשתי להעלות ערב על במה מול קהל כהכנה לפסח יחד עם אחד השחקנים המפורסמים בארץ. הוא שחקן וקומיקאי עתיר כישרון ועטור פרסים, והמחשבה הייתה ליצור ערב מצחיק־רציני שיחשוף את משמעות ההגדה של פסח לקהל חילוני.

במפגש המרתק לפני הערב ביקשתי רק בקשה אחת: להצחיק בלי גסויות. בלי גסויות זה פשוט לא מצחיק, אמר לי, ואני התעקשתי: בלי גסויות זה מצחיק ממקום יותר עמוק ויותר איכותי, גסויות זה קל מדי.

ככה אני אומר גם לחבריי הסופרים החילוניים ששואלים איך אפשר להיות סופר דתי, הרי יש הרבה מגבלות של צניעות ואיך כותבים זוגיות ואהבה בלי להראות הכול. בעיניי זה הפוך, דווקא כשכותבים צנוע חייבים לכתוב עמוק, וכשזורקים הכול על השולחן זה קל מדי ונמוך מדי ולא בהכרח נוגע ברבדים הנסתרים של האהבה. קצת כמו בחיים, אהבה בלי גבולות יכולה להסתפק בחלק החיצוני, אהבה צנועה חותרת פנימה. האם הספרים שלי עומדים באתגר? מתפלל שכן. והערב ההוא? היה קצת חלש, אני מודה.

ועכשיו, אתגר חדש. טור בעיתון בלי ביבי ובנט. גם לפיד לא יופיע. כי איתם זה מובן מאליו, וגם קצת קל מדי להשליך עליהם את כל הצרות ולקבל לעצמי פטור. אז על מה כבר אפשר לכתוב בלי נתניהו ובנט? לא מעט, מסתבר. ננסה לגעת בחיים מזוויות שונות, בדברים בוערים ובוערים פחות, אבל בלי הפוליטיקה שלהם. לא אקים כאן קואליציות ולא אשסה בהן אופוזיציות. תהיה כאן תורה ומחשבות על החיים, ומדי פעם שירים או סיפורים כי אני לא יכול בלי. אז בואו, פשוט נתחיל.

ממה נתחיל? מנרטיבים. מסיפורים שאנשים בוחרים לספר לעצמם.

כמה נוח

מה פתאום מגדל וראשו בשמיים, כולם שואלים ועונים, ואחת התשובות היא אגרוף לבטן הרכה. כי היה נרטיב שטיפחו חלק מניצולי המבול. אחת לאלף שש מאות שנים השמיים נופלים וצריך לבנות להם פיגומים. כל כך פשוט. לא רעת האדם, לא חברה שעברה כל גבול, סתם חוקי טבע עיוורים, כמה נוח. ובמקום להפיק לקחים מאסון המבול ולבדוק איך בונים חברה אחרת, כזו שתצדיק את קיומה, פשוט משחילים לספרי הלימוד נרטיב על מחזוריות בטבע. בטח היו מאמרים מלומדים עם מצגת עשויה היטב וכותרות בעיתונים, ומעתה האנושות קיבלה פטור רשמי מלהשתנות.

ופתאום בימי קורונה אני שואל את עצמי אם אנחנו עצמנו לא נמצאים עמוק בלופ הזה. כמה מילים נשפכות כאן על מקדמי הדבקה ורמזור וחיסונים ובידודים וסגרים ופתיחות, וכמה מעט עוסקים כאן בשאלה למה זה בא ומה ניקח מזה. לפחות לנסות. יש איזו הנחה סמויה שאחת לכך וכך שנים יש מגפה בעולם: טיפוס ביוון העתיקה, אבעבועות שחורות באימפריה הרומית, דבר באירופה, השפעת הספרדית והאיידס. עכשיו תורנו. ככה זה. טבע. אבל זה לא רק טבע וחבל שנחמיץ את העיקר. יש כאן איזו יד שתופרת מגפה מותאמת לדור, וזה סיוט, אבל לא פחות מזה - הזדמנות. רק צריך לספר את הסיפור הנכון.

ספארי

אחרי הרבה שנים שלא הייתי בספארי, חזרתי לבקר עם שלוש ילדות. המרחב הפתוח כתמיד מרחיב את הלב, וגן החיות הכולא בכלובים מכווץ אותו קצת. איך החליטו איזו זברה תסתובב חופשי ואיזו תהיה בכלוב? שאלה הבת שלי ולא ידעתי לענות. אבל גם זה היה כאן תמיד. מה בכל זאת התחדש? פסקול חינוכי שמהלך בשבילי גן החיות, בפינות הסיפור, בסרטים ובפינות היצירה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, עוסקים בסיפורם של יצורי כלאיים דמיוניים: ה"טווסוס" שחציו טווס וחציו סוס, ה"קופיל", הכלאה בין קוף לפיל, ה"שימפנזברה" ועוד כהנה וכהנה חיות שכנראה לא עמדו בקריטריון הכניסה לתיבת נח.

שאלתי את המדריכה בפינת היצירה למה ללמד על חיות שאינן כשאנחנו יודעים מעט מאוד על אלה שישנן. "אתה צודק", היא אמרה לי, "גם אני לא מבינה. זו הוראה מלמעלה". מעניין כמה למעלה. מדהים איך החינוך הזה לאין־סוף הזהויות חודר אפילו אל פינות היצירה בספארי, הצטערתי. אני מודה, כזאת מכונת הסברה משומנת, לא יהיה פשוט לגדל ילדים פשוטים בדור מסובך כזה.

סיבוב בין החיות הפיס את דעתי, אף אחת מהן לא השתכנעה מהתעמולה, הטווס נשאר טוס והסוס – סוס. טוב, בסוף מדובר בחיות. אי אפשר לצפות מהן גם להתפלש באדמת הכלוב וגם להיות נאורות. אבל לא רק החיות ניחמו אותי. אם האישה שהרימה דגל של נשיות בלי ילודה הביאה באומץ חיים לעולם, על אף קיתונות הביקורת שידעה שתספוג, זה אומר משהו על חפץ החיים שלנו. בסוף מלך חפץ בחיים יאמר את המילה האחרונה.

ועוד בספארי

בחלק מהכלובים אין סורגים. יש חוטים דקים. איך החיות לא בורחות? יש חשמל בחוטים, הסבירה המדריכה. ולי איכשהו קפצה מיד מחשבה קונספירטיבית. כבר מזמן אין שם חשמל בחוטים, ובכל זאת החיות לא בורחות. ככה זה עובד: סבא רבה קוף רצה לצאת מהכלוב ופגע בחוטים, אז עוד היה שם זרם, והוא נבהל מאוד. כשבנו התקרב אל החוטים הוא נהם לו נהימות אזהרה, אבל הבן המרדן לא שמע ונכווה גם הוא. כשנולד הנכד כבר היו שניים בלהקת הנוהמים וזה היה מפחיד, הוא לא העז להתקרב.

מאז כל דור נוהם לדור הבא. הסבא רבה כבר אינו בעולם, גם הסבא. גם חשמל כבר אין בחוטים, לא צריך. הם מספרים לעצמם סיפור על כוויות אש אימתניות. כבר לא צריך גדרות. החיות כולאות את עצמן. מדהים. ככה גם אנחנו, אמרתי לבת שלי, מקיפים את עצמנו בגדרות דמיוניים, כלואים במכלאות של פחדים שיצרנו לעצמנו. פעם בכמה זמן כדאי לבדוק מחדש את החוטים.

פעם בכמה זמן כדאי גם לבוא לספארי סתם כדי ליהנות, רמזה לי הבת שלי בעדינות, בלי לחשוב על כלובים ועל פוליטיקת זהויות. אולי אפשר פשוט ללקק ארטיק?

חופש הדיבור

הדור הזה, שהרים את המגדל, נראה מושלם. שפה אחת. דברים אחדים. קשה להבין למה הקב"ה הרס את האידיליה. הנצי"ב מוולוז'ין חושף מציאות עגומה. כולם חשבו אותו הדבר, כלומר היו מוכרחים לחשוב אותו הדבר. המגדל היה מגדל פיקוח, האח הגדול נוסח רוסיה הסובייטית. ומי שלא מיישר קו? "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה". בתחתית המגדל היה כבשן אש מוכן ומזומן לכל מתנגדי המשטר. המפורסם שבהם היה אברהם.

אנחנו כבר לא שם, אני יודע. אבל מפעם לפעם אנחנו מקימים איזה מגדל פיקוח בלי לשים לב, והייתי רוצה שיהיה אחרת. הייתי רוצה שמתנגדי חיסונים יוכלו להביע את דעתם. אפשר להחליט אחרת מהם. אפשר גם להגן על החברה מהדבקתם, אבל תנו לדבר למען השם. ואני לא חושב כמותם, ממש לא, היד כואבת לי עכשיו מהשלישי, אבל רוצה לשמוע אותם. והייתי רוצה שלא כל מי שמתנגד למשהו יודבק לתוארו "פוב" או "מכחישי". מי שבטוח בעצמו לא נבהל ממי שחושב אחרת.

בקטנטנה

"יש לתינוקת ראש גדול", הדאיגו את הבת שלי לאורך כל ההיריון. ואני חשבתי לעצמי, מה קרה לנו שראש גדול הפך לבעיה. לאם ולבת שלום. תודה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו