פרופ' אבי לוי
פרופ' אבי לוי צילום: דוברות שאנן

כמה יכולה להישחת הארץ והאדמה והיקום עד שה׳ מוחה אותם במבול? ואם אשם האדם ונשחת במה אשמות בכך הארץ והאדמה הדוממים? ומדוע בשל כך נשחת כל בשר על פני הארץ?

זוהי השאלה המרכזית של פרשת נח שהינה בעלת השלכות לחיינו אנו. לא בכך נעסוק, אלא בסיפור קטן שנראה לא חשוב כ"כ ומופיע בשולי סיפור המבול: אחרי שמי המבול הלכו וחסרו במשך 50 יום והתיבה נחתה על הרי אררט וראשי ההרים נראו לאחר 40 יום נוספים, פותח נח את חלון התיבה. ״וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ״. ״וישלח״ מנוקד בפתח ולא כמו ״וישלח יעקב״ שמנוקד בחיריק פתח.

העורב לא חוזר לנח וגם לא מביא לו כל מידע; הוא רואה אותו כנראה דרך החלון מסתובב ועף לו סביב התיבה ולא מתרחק ממנה. ואז ״וישלח את היונה....״ גם כאן הוא שילח ולא שלח; היונה מסתובבת ושבה אליו ״כי מים על פני הארץ״. והוא שולח ידו בליטוף ואהבה ״וייקחה ויבא אותה אליו אל התיבה״. נח מחכה שבעה ימים נוספים ושולח אותה ורק אז היא חוזרת אליו עם עלה זית טרף בפיה. מזה ידע נח ״כי קלו המים מעל הארץ״.

שני עופות - התייחסות שונה והתנהגות שונה, אבל את שניהם הוא משלח. לא שולח!? שילוח זה גירוש, הרי זו שליחות עם יעד ברור שהוכרז מראש: לראות הקלו המים מן הארץ. אז למה גירוש? יחסו אל העורב והיונה שונה: את העורב הוא שולח ללא מטרה, כשאת המטרה הוא מקשר לשילוח היונה. נוח רוצה להוציא את שניהם לחיים עצמאיים: את העורב לא למטרה חיובית, אבל היונה למטרה של פיתוח כוחותיה וכדי לתרגל אותה בחיים החדשים על פני הארץ. העורב מאכזב, הוא מסתובב סביב התיבה ולא חוזר. היונה מעדכנת אותו בכל פעם עד שלא שבה ואז ידע כי מצאה ״מנוח״ לכף רגלה.

זהו משל חינוכי: הילדים מתבגרים בבית בתוך תיבה שמוגנת בחסות ותמיכת ההורים. בחוץ האתגרים לא פשוטים ואורבות סכנות, אבל מגיע זמן שצריך לעזוב את החממה ולהתמודד עצמאית, ולהתחיל לקחת אחריות על החיים. יש ילד שדומה לעורב, הוריו מעודדים ודוחפים אותו לצאת החוצה כי הוא כל היום עסוק בהתפנקות עצמית וביחס של ״הב-הב״ היינו, תנו לי, תביאו לי, וזה מביא להתפרקות. הוא יוצא החוצה, אבל לא מתרחק באמת מהוריו, ולא מסוגל לקחת על עצמו אחריות. הוא גם לא מביא כל תועלת כמו העורב, לא מתקדםונשאר תקוע.

בניגוד אליו ישנו מתבגר שמתנהל כיונה; הוא יוצא, אמנם גם אותו משלחים, משום שצריך להיות אסרטיביים אחרת הבן יישאר בבית,אבל בדומה ליונה הוא מייד הופך זאת לשליחות. אין מתח בינו ובין הבית, והוא מתקבל חזרה לתיבה ונאסף באהבה בזמנים בהם הוא מתקשה לנחות ולממש את עצמו, אבל הוריו לא מוותרים לו. בתחילת הדרך ההתנתקות קשה; הוא חוזר עם עלה זית מר. כאילו אומר: החממה של הוריי מצוינת, אך מטריית ה׳ עדיפה עבורי בבחינת:״ יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב״ה ולא מתוקין כדבש בידיו של בשר ודם״- ואפילו הם הורי, אבל אותו מתבגר מתקבל תמיד באהבה, עד לגמילתו הסופית מחיק הוריו, עדה שימצא לעצמו ״מנוח״.

מנוח זו לא סתם מנוחה, אלא הקמת בית אישי וזוגי בדומה לסיפור נעמי שביקשה למצא מנוח לרות. ואז יעזוב איש את אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ראשית, עלינו להיות מודעים לסוגים השונים של המתבגרים, ועל אף שנח ויותר נעים לטפל ב״יונה״, אל לנו להזניח את העורב. אנו ההורים צריכים לעמול גם על ״העורבים״, שילמדו לקחת אחריות עד שיוכלו לעזוב אותנו ולהסתדר לבד שהרי הם צמחו בערוגת ביתנו, ושמא יש לנו אחריות לכך?!

פרופ׳ אבי לוי הוא נשיא המכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו