במחלקות הקורונה מקפידים הצוותים לדווח כי כמעט כל החולים קשה הם מי שלא התחסנו.
המציאות הזו מעלה שאלה אתית, האם ניתן להעדיף טיפול של מחוסן על פני סרבני חיסון שלא התחסנו ולא מטעמים רפואיים מובנים ומקובלים.
הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צוהר וראש ישיבת 'אורות שאול' מתייחס לסוגיה: "יש כאן מפגש של שני עקרונות, העיקרון הראשון הוא שמטפלים בכל אחד ולא מכריעים שלא מטפלים במישהו. זה עיקרון אתי שנובע לא רק משבועת הרופאים, אלא מכמה סיבות, גם ברמה העקרונית וגם ברמה הפרקטית, כי אנחנו לא רוצים שרופאים יעסקו בחקירה מי קיבל חיסון ומי לא, אלא יטפלו בחולה שלפניהם".
מוסיף הרב שרלו ומציין כי אמנם זכותו של אדם שלא להתחסן, אך זכותו זו אינה כוללת את המשמעויות הנגזרות מהחלטתו. "העיקרון היהודי תורני הוא שכאשר אדם בוחר משהו בבחירתו החופשי, הוא אחראי לכל התוצאות של הבחירה הזו. אנחנו לא עוסקים רק בזכות שלו לבחור אלא גם בחובה שלו הנובעת מהבחירה הזו. מכיוון שאין ספק מדעי או רפואי, על אף הניסיונות של מתנגדי החיסונים להציג זאת אחרת, שכרגע במחלקות ובתפיסות המכשירים השונים יש רוב מוחלט, לפעמים של מאה אחוזים, של מי שלא התחסנו, צריכים להבין את המשמעויות והמחיר של ההחלטה שלהם".
לטעמו של הרב שרלו אין עוד מקום להשקיע מאמצים בניסיונות לשכנע את סרבני החיסונים להתחסן. "אני חושב שהניסיונות האלה מיצו את עצמם וכל הדברים נאמרו והצליחו חלקית ולאחר מכן התברר שיש קבוצה עיקשת שלא רוצה להתחסן מסיבותיה, והניסיונות לשכנע אותם מיצו את עצמם ונעשה כל שניתן ועכשיו צריך להחליט על מדיניות".
בהקשר זה של המדיניות שיש לקבל ולהחליט לגביה, אומר הרב שרלו כי "ברור שמטפלים גם במי שלא התחסן, אבל כשדנים ציבורית במשמעויות של המתחסנים לעומת אלה שלא יתחסנו, צריכה להיות עדיפות למי שעשה את כל מה שניתן, ולאחר מכן יבואו אלה שהחליטו שלא לעשות זאת. זו החלטה שמותר היה להם להחליט, אבל הם צריכים להבין את המשמעויות שלה".
היכן יבואו הדברים לידי ביטוי? "זה בא לידי ביטוי בדברים נמוכים יותר משאלת הטיפול כן או לא. זה בא לידי ביטוי במס בריאות, בעלויות הטיפול, שאלה שעלתה בוועדת סל התרופות על ההשתתפות עצמית של החולה. זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בכך שבטיפולים לא דחופים צריכה להינתן עדיפות למי שהתחסנו, וכן הלאה. כשמגיעים לקצה האחרון שיש בו מצב שחיי האחד הם על חשבון חיי השני, כאן צריכה להיות עדיפות למי שעשו את כל הנדרש מהם על פני מי שהחליטו אחרת וצריכים לשלם על הדבר הזה".
"זה עיקרון יהודי תורני מהמדרגה הראשונה. יחד עם הרגישות לפיקוח נפש, השולחן ערוך פוסק שגם כאשר מדובר בפדיון שבויים אם אדם אחראי לנפילתו בשבי פעם אחר פעם פוחתת המחויבות לפדות אותו" מספר הרב שרלו על העיקרון ההלכתי המנחה גם את השיקולים בהקשר הנוכחי.
על הרגע בו מנהל בית חולים צריך להכריע את מי לחבר למכשיר האקמו האחרון, האם לזה שהגיע דקה קודם ואינו מחוסן או למי שהתחסן, אומר הרב שרלו כי מנהל בית החולים חייב לדון בשאלה הזו, אך כאשר מגיעים לרמה המעשית השאלה הופכת למסובכת בהיבט העקרוני שלה משום שאין אנו רוצים להגיע לסיטואציה הזו, "אני לא רוצה שרופאים יעשו ועדות חקירה לבחון מי התחסן ומי לא, אלא שימהרו לטפל, אני מעדיף שהממשלה תקנה עוד מכשירי אקמו כדי שלא להעמיד רופאים במצבים שכאלה. אנחנו צריכים תמיד לנסות ולא להגיע למצב של הכרעה בין חיי אדם לחיי אדם אחר, אבל בשורה התחתונה, במצב בלתי פתיר, בוודאי שמי שעשה את שנדרש ממנו ובכל זאת נפל במחלתו צריך לזכות בנקודות קדימות על פני מי שהחליט שהוא לוקח את הסיכון על עצמו".
את דבריו אלה חותם הרב שרלו בדגש: "צריך לנהל את הדיון הזה לא בשאלת ההעדפה כן או לא, אלא לעשות כל מאמץ כדי שלא להגיע לנקודת הבחירה. זו צריכה להיות תפיסה מערכתית שלא להגיע לשם, אבל והיה אם הגענו למצב הקיצוני הזה ההכרעה צריכה להיות על פי העקרונות המוסריים וההלכתיים שקודם כל מי שהיה בסדר ולאחר מכן מי שפעל שלא כשורה".