שבאבניקים
שבאבניקיםמתוך שבאבניקים באדיבות HOT

העונה השנייה של הסדרה האהובה התחילה בקול תרועה רמה, אבל נגמרה אתמול בקול ענות חלושה למדי עם פרק שאמנם היה חביב אבל רק חידד שוב את ההבנה שנקודות החוזק של הסדרה נמצאות דווקא בין הכתלים של בית המדרש, או, במילים אחרות, בעיקר בעונה הראשונה שלה.

פרק גדוש זה היה אתמול, גדליה ודבורה סוף סוף סגרו מעגל, אבינועם הגיע להשלמה עם עצמו ומאיר התמודד עם שברון הלב, כל קווי העלילה נסגרו, אבל הסצנה המופתית באמת קרתה בתוך הבית מדרש כשטפירו התמרד כנגד המורדים והכריז על הקמת ישיבה חדשה.

בכלל, אם צריך לבחור את הסצנות הבולטות ביותר העונה, והיו לא מעט כאלו, הרי שכמעט כולם נוגעות בקישקע של העולם החרדי ולא ממש קשורות לעלילה וכמעט בכולם מככבות דווקא דמויות המשנה. אם זה טפירו והקשר שלו לאלוהים, ואם זה גורי אלפי, סליחה – שלומי זקס, והשנקל שלו על אהבה.

ומה לגבי חיי האהבה של לייזר, גדליה ומאיר? אוסף הדייטים והפגישות וההתלבטויות והתסביכים שאליהם הוקדשה רוב העונה הזו? ובכן, ברור שגם שם היו לא מעט סצנות מצוינות, אלירן מלכה הוא יוצר בחסד ואת זה אי אפשר לקחת לו, אבל התחושה העיקרית שאיתה יצאתי מהעונה הייתה דווקא אכזבה. לא לשם זה נתכנסנו.

בעונה הראשונה של שבאבניקים גדליה, מאיר, אבינועם ולייזר היו דמויות חביבות, אבל הם לא היו העניין. באותה מידה זה יכלו להיות ארבעה שבאבניקים אחרים. האנמיות שלהם היא שאפשרה לדמיון שלנו להשתולל, לדמיין עולם שלם של שבאבניקים שמסתתר לו בפאתי בני ברק וירושלים, עולם שהסדרה רק משקפת הצצה קטנה, והומוריסטית למדי, אליו ואל הקסם שהוא מכיל. עולם עם עשרות גדליה, מאות לייזר ואלפי מאיר ואבינועם.

העונה השנייה כבר נפלה לפרסונליזציה, להתמקדות כמעט אך ורק בדמויות הראשיות. ברור שיש גם סצנות מהעונה הזו שניתן להכליל על כלל השבאבניקים, אבל הדמויות כבר הפכו אישיות מדי, מזוהות מדי.

כמה שבאבניקים מועפים מהישיבה (עלילת הסדרה הראשונה)? אני מניח שמאות אם לא אלפים. כמה שבאבניקים מקימים ישיבה מאפס בבית כנסת ליד הבית של הסבתא (עלילת העונה השנייה)? ארבעה בדיוק: אבינועם, לייזר, מאיר וגדליה. כמה שבאבניקים יוצאים לדייטים אקראיים כמו בעונה הראשונה? כנראה שכולם. כמה מהם מתמודדים עם מערכת היחסים הספציפית שמוצגת בעונה השנייה? ארבע בדיוק: גדל... בקיצור, הבנתם.

החריג היחיד בהקשר הזה היה אבינועם, שבאמת גם היה היחיד העונה שלא תחזק מערכת זוגית, והצליח להישאר אנמי יחסית ממש עד לסצנת הסיום הכובשת בועידה. האנמיות הזו משחקת לטובתו שכן הוא אולי לא הדמות הכי מעניינת בסדרה, אבל הוא בהחלט הדמות הכי אמינה בה.

קל לי לדמיין אותו, את החרדי-המודרני הנקרע בין שני קצותיו ומחפש כל הזמן את ההכרה מהחברה החילונית, קל לי להבין מה מניע אותו, לחפש אותו במבטי בכל פעם שאני עובר בגאולה או ברחוב רבי עקיבא. את לייזר, גדליה ומאיר כבר מזמן הפסקתי לחפש.

וזו אולי הסיבה העיקרית שאנשים שהיו צופים אדוקים במהלך העונה הראשונה, איבדו עניין בהדרגה ואולי גם ויתרו סופית במהלך העונה השנייה. לא כי איכות הכתיבה או הצילום הדרדרו, להפך, מלכה מגיע לעונה השנייה בשל יותר ועם אומץ רב יותר וזה מורגש. הם איבדו עניין כי הנושא השתנה.

מסדרה על העולם החרדי הפכה שבאבניקים לסדרה על ארבעה חרדים ספציפיים, ועם כל הכבוד ליוצרים המוכשרים שלה, בשביל זה יש לנו את שטיסל.