תחת עינה העצומה של התקשורת שמעדיפה להתעלם, הופכת מציאות החיים בדרום תל אביב לבלתי נסבלת. דיצה כהן, תושבת המקום מספרת על כמה מהאירועים האחרונים שמהווים רק דוגמית למציאות היומיומית.
דיצה כהן מספרת על שגרה בה "עשרות ילדים של מסתננים בגילאי 8-10, כנופיות של עשרה עד עשרים ילדים, מתפרעים ברחובות, צורחים, זורקים אבנים על מכוניות. לפני שלושה ימים תקפו רכב של בת של חברה שלי שעצרה את הרכב בפתאומיות. הילדים שלה היו בהלם. היא יצאה אל הילדים שתקפו, אבל הם לא התרחקו. זה קורה כל ערב בין השעות 19:00 עד 21:00", אומרת כהן.
ושגרת ההתפרעויות לא מתחילה ומסתיימת בתקיפת כלי רכב באבנים. "הם תולשים צמחים, נכנסים לחצרות, עושים בלאגן. הם ילדים ואנחנו לא יכולים לעשות יותר מלצעוק עליהם. לפעמים אנחנו מזמינים שוטרים, אז הם בורחים ועוברים להשתגע בפארק, אבל מיד אחרי שהמשטרה עוזבת הם חוזרים".
כהן מציינת כי כנופיות ילדי המסתננים מתווספים על הנרקומנים שזולגים לשכונות דרום תל אביב ממתחם התחנה המרכזית והצירוף הופך להיות בלתי נסבל עבור התושבים הוותיקים של השכונות. "דרושים יותר סיורים של משטרה, אנחנו משלמים על הפיקוח העירוני ולמה הם לא מגבירים את השמירה? למה אנחנו צריכים לעבור את הסיוט הזה. בצפון העיר זה לא היה קורה", היא אומרת ומוסיפה תהייה: "אני לא מבינה את ההורים שלהם, איך הם נותנים להם להסתובב בשעות האלה בלילה? הילדים הישראלים לא מסתובבים בשעות האלה כי הם מפחדים מילדי המסתננים. הורים לא נותנים לילדים לצאת".
כהן, תושבת שכונת שפירא, קובעת כי שכונתה הפכה להפקרות. "אני לא יודעת מה קורה בשכונת התקווה. בקרית שלום יש ועד חזק ולא מתגוררים מסתננים", היא אומרת ומעריכה ששם המציאות קצת יותר נסבלת. "המסתננים באים לגור בשפירא כי בשפירא חילקו דירות ומשכירים אותם במחירים גבוהים והם משלמים כי כסף לא חסר להם. הם הולכים עם מותגים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מותגים. הם באו לעשות כסף והתורים שלהם בבנק ארוכים".
הפער בין המתרחש בשכונות הדרום לשכונות הצפון והמרכז עולה גם בשיחות פשוטות בין תושבי שני האזורים. "הם לא מאמינים לנו כי הם לא רואים מה קורה. הם מצדדים בהם כי הם רואים בהם פליטים ואומרים לנו שאנחנו גזענים ומנופפים לנו בפסוקים כמו 'ואהבת את הגר' בלי לדעת מה המשמעות בכלל ובלי להכיר את המציאות. שיעזרו למשפחות שזקוקות ללחם מאצלנו. על איזה פליטים מדובר? הרי לאף מדינה שם אין מלחמה".
כהן קובלת על יחסה של המשטרה ומערכת האכיפה לתושבים הסובלים את המציאות הזו. "המשטרה לא אוהבת אותנו בכלל ובעיקר לא את שפי פז שעושה עבודת קודש", היא אומרת ומציינת כי בעבר היא עצמה הייתה פעילה יחד עם שפי פז אך "הפסקתי את הפעילות איתה אחרי שרגמו לי את הבית באבנים באמצע הלילה, שברו לי את התריסים. אני לא יודעת מי עשה את זה, אבל יש כאן הרבה אנרכיסטים שמאלנים שתומכים בהם. החלטתי לקחת צעד אחורה כדי שלא להיפגע, אבל הורסת אותי נפשית אזלת היד של הממשלה ושל ראש העיר".
כהן מציינת כי לבד מעשר שנים בהן חיה בארצות הברית היא חיה באותו בית מאז שנולדה בו ובחמישים שנות מגורים בשכונה היא מכירה את כל השינויים שהתחוללו בה ו"היו כאן כל מיני מהגרי עבודה. מעולם לא היו דברים כאלה", היא קובעת.