לאחר שהזוג התגרש עלה סכסוך חדש על רקע תשלומי מזונות שחייב הבעל להעביר לאישה.
הבעל, אברך באחת הישיבות המקומיות, מצא דרך לסחוט את גרושתו בדרך מקורית: ההלכה אומרת שאב יכול לקבל קידושין עבור ילדה קטנה. יום אחד הודיע הבעל לגרושתו כי קיבל עבור בתם המשותפת קידושין מבחור אחד וטען שעשה זאת בפני עדים.
האברך המתוחכם, תושב מונסי בניו-יורק, אינו מוכן לספר מי החתן המאושר או לגלות את שמות העדים אלא אם כן גרושתו תוותר לו על תשלומי המזונות.
הגיע יום והילדה הפכה לאישה ועלתה ארצה. כשהגיעה לארץ, ביקשה היתר להתחתן כדת משה וישראל ולהפתעתה היא מגלה שהיא עגונה.
אכן, לפי הגמרא התורה, זיכתה לאב קידושי ביתו קטנה. אלא שיש בסיס (אומדנא) לומר שהוא משקר כיון שמשתמש בזה כמנוף לחצים על גרושתו לוותר על המזונות. אולם כבר כתב בשו"ע שבקידושין לא נוכל להסתמך על אומדנות.
ולכן אם יש לנו רק בסיס לומר שהאב משקר עדיין לא נוכל להתיר. היה פוסק חשוב שרצה לומר שהאבא "נוגע בעדותו" כי הוא דורש ויתור על ממון. ואם כן איבד נאמנות. אותו פוסק הוכיח דבריו מחתם סופר ועוד פוסקים. אך עדיין ספק אחד לא יוכל להתיר איסור תורה.
על כן צריך לרדת לשורש הסוגייה, למצוא שתי ספקות ואם כן יהיה לנו ספק "ספיקא בדאורייתא ולקולא".
ישנה מחלוקת בין האחרונים (מהר"י סימון נגד חקרי לב) האם האב חייב לחשוף את שמות העדים כשהוא בא לטעון כך. הראשון מוכיח מהראשונים שבלי שמות עדים אין תוקף לרשותם. הרי לנו ספק אחד.
עוד ספק הוא האם האבא שנוגע בעדותו איבד את הנאמנות שקיבל מהתורה בגלל הנגיעה או שעדיין נאמן הוא:
יש מחלוקת אם אדם שנוגע בעדותו פסול כי הוא קרוב לדבר (קורבא) או שנפסל משום חשש משקר. אם זה טעם של משקר התורה לא היתה נותנת לו נאמנות, אם זה קרוב כיון שהתורה נתנה נאמנות אז: "אין עצה ואין תבונה נגד ה'".
לסיכום יש כאן שני ספקות:
אחד שמא האב שלא ציין את שמות העדים אינו נאמן שהרי שמות העדים זה הפרט העקרוני של אמינותו. ספק שני, שמא היותו נוגע בעדות שרוצה ללחוץ על גרושתו לוותר על תשלומים מבטלת את אמינותו.
בהלכה זה נקרא "ספק ספיקא" שמתיר חשש של איסורי תורה, אם כן הנערה מותרת תינשא לטוב בעיניה ובכך מצאנו לה היתר.
המאמר נכתב על ידי הרב נועם עמרם – מוסמך לדיינות ומועמד לתפקיד דיין