זהו ערב מאוד מרגש עבורי, ערב של הנצחה וכאב לצד עוצמה וכוח. והערב הזה, גם למי שאינו דתי, הוא ערב מאוד יהודי.
אנחנו מקימים היום אנדרטה לשבעה אנשים יקרים, וזוהי אנדרטה שאינה עשויה מחומר אלא מרוח.
המנהג לשמר את זכרם של מתים ונרצחים באמצעות הכנסת ספרי תורה הוא מנהג שנותן כבוד לתרבות, נותן מקום לטקסטים מקודשים. בניגוד להקמת פסל או מבנה, זו הנצחה שאי אפשר לקחת, הנצחה שנוגעת בנצח.
שבעת היהודים שנזכיר הערב נלקחו מהעולם הזה בחטף, טרם זמנם, כשהם אינם מייצגים את עצמם אלא את היותנו יהודים וישראלים בארץ הטובה והקשה הזאת. הם לא אנשים פרטיים אלא מתי מצווה. ארץ ישראל נקנית בייסורים, והם שילמו את מלוא המחיר. אני בדרך כלל לא משתמשת בתואר 'קדושים' כדי לתאר בני אדם. אבל שבעת הרוגי המלכות שאנחנו מזכירים הערב, הם קדושים.
אני רוצה לפתוח בסיפורה של האישה מבין השבעה, אישה שהרצח המתועב שלה זעזע מדינה שלמה ועם שלם. אסתר הורגן, אם לשישה ילדים מהיישוב טל מנשה, יצאה לרוץ בסביבת ביתה. ביער ששמו המצמרר הוא 'יער אגדות הילדים' מצא אותה זאב בדמות אדם, רוצץ את גולגלתה, ונטל את חייה המלאים והשמחים.
אסתר, שביקשה תמיד שקט ויופי, היתה אומנית, ציירת, ויועצת זוגית. היא עלתה לבדה מצרפת בגיל 18, חולמת על הקמת משפחה ששורשיה נטועים בארץ הזאת. היא יצאה לריצה - פעולה של חיים, חמצן, נשימה, בריאות, טבע. המחבל יצא לרצוח אישה בידיים חשופות. כמה שפלים הם אויבינו.
לא רצת שם לבדך, אסתר. רצו איתך הנשים היהודיות לאורך ההיסטוריה שנסו מפני מבקשי חייהן. נשים מכל התפוצות והדורות, רצות מפני אבן קלע, סכין, ציפורניים, שומעות את הנשימות של עצמן, בורחות, כמילותיו של אלתרמן - מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך. וכשהזאב ביער השיג אותך, הוא לא רצח אותך, אסתר, אלא את כולנו. כל אישה יהודיה בארץ ישראל היתה תחת ידי המרצח. וכולנו בכינו עם ילדיך מעל קברך.
גם העלם, יפה התואר ויפה הלב, יהודה גואטה לא נפל בלב הארץ כסתם נער. המחבל לא רצה לרצוח אותו ספציפית. הוא פגש את יהודה, נציג של עם, נציג של נצח, ונטל את חייו כפי שהיה נוטל את חיי כל יהודי. ולכן אני רואה בדמותו את דמותי שלי, את דמות ילדיי. את כולנו רצו לרצוח שם. וגם הדם שלי נשאר על המדרכה בצומת תפוח.
בתמונת פניו של יהודה אפשר לראות את אותו זיו עלומים, חיוך טהור, עוצמה של גבר שעדיין נבלמת בהיסוס של ילד. יהודה בן ה-19 נרצח בארץ ישראל בדרך לישיבה. כשיהודה יצא מהבית כדי להרחיב דעת וללמוד תורה, מרצחיו יצאו מהבית כדי לקחת חיים. יהודה התאמן כדי להתגייס ליחידה מובחרת ולהגן על העם שלו. המרצחים התאמנו כדי לרצוח ילדים, נשים, כל מה שאפשר.
את הפער הזה אויבינו לעולם לא יוכלו לצמצם.
את התמונה של הרב שי אוחיון שפורסמה בעיתונים לאחר הירצחו לא הצלחתי לשכוח: יהודי עטור תפילין וטלית שנראה כאילו צולם באמצע שירה. תמונה שאני למדה שמאפיינת את חייו: שמחה ושירה, לימוד תורה ויראת שמים.
שי היה אדם אופטימי ושמח. הוא נרצח בדקירות סכין בצומת סגולה בידי מחבל ששפך את דמו אבל לא הרג את המורשת שהשאיר אחריו. מספיק לשמוע את שמותיהם של הילדים המתוקים שהשאיר כדי להבין את עולמו הטהור: טוהר הגדולה, הלל, שילה ומלאכי. החלל שהשאיר אחריו שי לא יתמלא לעולם, אבל גם בתוך הכאב הגדול המשפחה שלו מניחה בתוך החלל הזה קולות של צחוק, שירה ולימוד תורה.
לוחם מג"ב סמל ראשון בראל חדריה שמואלי נהרג על משמרתו בהגנת הארץ. בגיל 21 השאיר אחריו בראל משפחה מרוסקת וחברים אוהבים רבים, שהיו מחוברים ללבו הגדול ולאישיותו הקורנת. הוא שירת כצלף ביחידת המסתערבים של משמר הגבול במחוז דרום וראה ערך ושליחות בשירות שלו. בראל הוא סמל ללוחם עז נפש, שמולו עמד אויב פחדן. הוא נפל בעימות עם מחבלים בגבול רצועת עזה, כשהמחבל התקרב אליו עם אקדח וירה בו מטווח אפס כאחרון השפלים.
חייל צה"ל טוראי אריאל יואב צפריר התמוטט ביום הכי חם של השנה. אריאל יואב, נער שמח ומתוק שאהב לעזור, נלקח בחטף מהוריו ואחיו האוהבים.
לוחם גולני עמית בן יגאל נפל במהלך פעילות מבצעית סמוך לג'נין לאחר שמחבל השליך אבן שפגעה בראשו, והוא בן עשרים ואחת. עמית היה צעיר שמח, חביב החברים, עם אהבה גדולה לעם ולארץ. כלוחם זכה לציוני שבח והתפעלות של מפקדיו.
לפני שהתגייס, עמית השאיר מאחור אהבה אחרת שלו: הוא ויתר על המסלול כספורטאי מחונן ובחר להתגייס לשירות קרבי. מילדות שיחק כדוריד וכדורעף במסגרות מקצועיות, ובהמשך התחרה באתלטיקה קלה, קפיצה לגובה וריצות קצרות. הוא ויתר על הספורט והתעקש על שירות משמעותי למען המדינה שכה אהב.
בשל העובדה שהיה בן יחיד לאביו, אביו נדרש לחתימה על גיוסו, ועם נפילתו איבד את בנו יחידו. קשה שלא להשוות את לקיחת הבן היחיד לסיפור עקידת יצחק. אלא שבסיפור המקראי בקע אייל מן הסבך, ואברהם חיבק את בנו. בסיפור הציוני לא תמיד מופיע אייל מבין השיחים. הוריו האציליים, ברוך ונאוה, מנציחים אותו בקידום החיבור של צעירים למקום הזה.
מוטי בן שבת, גיבור ישראל, מסר את חייו כדי להציל חיי אחרים: לפני כמעט שנתיים, בשיטפונות כבדים שהציפו את העיר נהריה, הציל מוטי באומץ בני אדם בעת שרכבם נסחף במים, בתנאי מזג אוויר קשים, בחושך, ותוך כדי סערה.
לאחר שחילץ גבר מטביעה, ואחר כך הציל אם ובתה שהיו לכודות במכונית, עלה חשש כי במכונית נותר תינוק. עדי ראייה סיפרו כי מוטי זינק אל המכונית בקור רוח, נחוש להציל חיים, ונסחף בזרם העז. "מי במים ומי באש", אנו קוראים בראש השנה.
בעת אסון טבע ובטח מול כוחות מים אדירים, הנטייה הטבעית של האדם היא למלט את עצמו ולהציל את נפשו. מוטי נהג הפוך מההיגיון ונכנס לתוך אזורי הסכנה, כשהוא מציל חיי אדם, ומשלם על כך את המחיר הכבד ביותר.
מוטי בן השלושים ושמונה היה איש של אור, אהבה, תורה ולב גדול. המורשת שהשאיר אחריו היא אהבת אדם, תושייה ואומץ לב.
המשפחות השכולות נמצאות כאן היום. הורים, אחים, בני ובנות זוג, ילדים. את החור הגדול שנפער בלב שלכם לא נוכל למלא. נוכל רק לומר לכם: אתם לא לבד. בנשיאת הזיכרון נתייצב עמכם תחת האלונקה, זוכרים ומזכירים את אהוביכם היפים שנלקחו בדמי ימיהם. לא נוכל לקחת מכם את משא הכאב, רק אחד משישים ממשא הזיכרון.
יהיו ספרי התורה שנכנסים היום זכר לאותם שבעה: אסתר, יהודה, שי, אריאל יואב, בראל, עמית, ומוטי.
תודה רבה לשלומי ויוסי, תודה רבה לכל הנוכחים שמכבדים את האירוע בהשתתפותם.
חורף בריא.