פייסבוק. אילוסטרציה
פייסבוק. אילוסטרציה צילום: ISTOCK

שר התקשורת יועז הנדל סבור שיש לבחון דרכי פיקוח על הרשתות החברתיות שנוטלות לעצמן חירות לקבוע אלו תכנים ראויים ואלו לא, את מי נכון לחסום ואת מי לא. האם פיקוח כזה אפשרי בכלל? על כך שוחחנו עם הפרופ' רננה פרס, חוקרת רשתות חברתיות מהאוניברסיטה העברית.

על עצם האפשרות הטכנית לייצר מנגנון פיקוח על הרשתות החברתיות אומרת פרופ' פרס כי הדבר אפשרי באופן מאוד מאוד חלקי, כהגדרתה, ומציאות זו של קושי לפקח ולהציב גבולות מטרידה מאוד פוליטיקאים החיים בעולם שבו השליטה היא אלמנט חשוב ומכריע.

"הרשתות החברתיות הם תמנונים רבי זרועות של הרבה מאוד מיקלדות והרבה מאוד דעות של אנשים ונשים וקשה מאוד לפקח ולשלוט", אומר פרופ' פרס וכשהיא נשאלת על הניסיון המקובל בעולם היא מציבה את ארה"ב כדוגמא מרכזית: "בארה"ב החוק שתחתיו פועלות הרשתות החברתיות הוא סעיף 230 שפוטר אותם מאחריות לתכנים שמעלים משתמשים, אבל מורה על קביעת קווים מנחים שעל פיהם הם אמורים לפעול, ואכן במדינות דמוקרטיות נהוג לבקש מהרשתות קווים מנחים ולדרוש שקיפות. הדרישה היא למנגנון אכיפה וסינון ושהמנגנון הזה יהיה שוויוני".

האם המשמעות היא שהרשתות החברתיות הן גם המחוקק שקובע את הנהלים, גם השופט שקובע מי עמד בנהלים הללו וגם התליין שחוסם את המשתמשים? "על פניו זה נכון, אבל מה שיפה הוא שאין לרשתות הללו קיום בלי אנשים שמעלים בהן תוכן. זו מערכת יחסים סימביוטית כמו בטבע. מנגנון הפיקוח שלהן הוא לא שר תקשורת כזה או אחר, אלא הציבור שמחליט בעצמו איזה תכנים הוא מוכן להעלות, איזה תכנים הוא מוכן לשאת, מה הוא משתף ומה הוא מעביר הלאה וכו'. מה שיוצר את האיזון ושיווי המשקל הזה הוא הרצון הקולקטיבי של הציבור".

"לממשלה קשה לתפוס את זה, בעיניה זה אבסורדי, כי היא רגילה לעבוד עם חוקים וועדות, אבל העולם לא עובד ככה היום. אנחנו בעולם של חברות ורשתות והיציבות הגדולה ביותר נוצרת כשחלקים גדולים מהציבור מעורבים. זה העיקרון הדמוקרטי", אומרת פרופ' פרס ומוסיפה כי בחינה של התכנים המקודמים ברשתות מגלה ש"אנשים רוצים לראות את התכנים שהם רוצים לראות. דווקא התלונה כלפי הרשתות החברתיות יכולה להביא לקידום נושאים פופולאריים יותר מאשר תכנים שמתרחשים במסתרים ואותם יש להציף בתקשורת הכללית".

ובהתייחס למבחן התוצאה, בו אנו רואים שמישהו בהנהלת רשת חברתית מחליט על חסימת תוכן מסוים, אג'נדה מסוימת או אדם מסוים, עולה השאלה מי שמם. על כך משיבה פרס: "האופן שבו הרשתות הללו פועלות הוא לא כזה שמישהו מחליט למעלה, ואם יש כזה זה לא תקין. לכן הדרישה היא לשקיפות. הקווים הנדרשים הם על הגבול, הם עוסקים בתכנים פוגעניים בצורה קשה, תכנים מיניים קשים וכו' ברמה שיש עליה קונצנזוס. כל דבר אחר לא יעבור את מבחן הציבור ואת הדרישה לשקיפות. רוב הביקורת על פייסבוק היא על האיפה ואיפה ולא על עצם קיומה של הביקורת, ובשאלת האיפה ואיפה עולה השאלה של מי שמם".

פרס מזכירה כי מדובר ב"חברות ציבוריות ואם הן תאבדנה את האמון שלהן הרשתות תפננה את המקום שלהן למתחרים שנתפסים על ידי הציבור לשקופים והוגנים יותר".

ואם נדמה לנו שישראל קטנה וחסרת משמעות עבור הרשתות החברתיות הבינלאומיות, ולכן מחאה של ציבור על איפה ואיפה שכזו לא תישמע, פרופ' פרס קובעת כי ישראל דווקא משמעותית מאוד לאותן חברות. "לפייסבוק ולרשתות שהיא מפעילה ישראל מאוד חשובה. פייסבוק ישראל מאוד חשובה בפייסבוק העולמי. פייסבוק ישראל מרוויחה את הכסף שלה ממפרסמים ישראלים שפונים לציבור הישראלי ומהפעילות בישראל של העלאת תוכן. כלומר שכאשר פייסבוק פועלת במקום מסוים היא רוצה לעשות בו כסף שתלוי במפרסמים שאוהבים להיות מוקפים בתכנים טובים וחיוביים".

"באופן כללי מסתבר שאנשים אוהבים להיות בסביבה נעימה ובטוחה להם. הכוח הזה הוא החזק יותר מכל ועדה של כל פוליטיקאי", היא אומרת ובהתייחס להכרזתו של השר הנדל היא סבורה שמדובר ב"הכרזה פופוליסטית. אני מעריכה את הכוונה והדאגה, אבל זה גם משהו שהוא בלתי אפשרי ולא ניתן לבצע אותו", וזאת מעבר לסינון הדמוקרטי שנוצר מאליו על ידי ציבור המשתמשים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו