יהודית שילת, מנהלת פורום תקנה, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה בעקבות הפרסומים האחרונים סביב התנהלותו לכאורה של הנשיא המנוח שמעון פרס, ובעיקר בשאלת הפרסומים החמורים אחרי מותו של אדם.

"יש כאן דילמה מסורית רצינית מאוד", אומרת שילת. "כאדם דתי אני יותר מוגבלת בעניין הזה. כאשר התעוררה פרשת גנדי לא ידעתי איזו עמדה לנקוט. התייעצתי עם חברות וחברים וראיתי עמדות שונות ונצרתי את העמדה שלי בליבי. כשהתפוצצה פרת פרס צייצתי 'דילמה מוסרית כבדת משקל שעוברת לצד שמאל', כי דילמה הזו לא הייתה כששאלת שמירת כבודו של אדם הייתה בצד ימין".

לדבריה אכן לדבר על אדם שאיננו זו בעיה, אך כאשר קיים מאבק בנושא יחסי מרות וסמכות בין גברים לנשים לעיתים יש צורך לפרוץ גדרות ולהקרין החוצה את התובנה לפיה אנשים שנפגעו אינם שוכחים וכאשר הדבר יתאים להם הם יחשפו את שאירע. המשמעות היא שגם באירוע כמו זה של שמעון פרס קיים ערך בפרסום המאוחר של הדברים למען נפגעים ונפגעות אחרות.

האם התזמון רלוונטי? שילת סבורה ששאלת ה'למה היא חיכתה עד עכשיו' אינה לגיטימית כלל ועיקר. "ראשית, כל אחד יודע למה היא חיכה עד עכשיו. תראה מה קורה לה עכשיו ותחשוב מה היו עושים לה בשנות השמונים כשהיא עבדה אצל שמעון פרס. היא לא הייתה נשארת קולט אביטל שאנחנו מכירים. לכן בכל שלב שמישהי מוציאה סיפור שכזה, מהניסיון שלי ושל אחרים, נדיר מאוד שיהיה מדובר בהמצאות".

האם אין טעם לפגם בכך שהמנוח אינו יכול להגיב לטענות? גם כאן שילת סבורה כי לא תמיד יש להיתלות בזכות התגובה, שכן מטבע הדברים לו הייתה ניתנת לו זכות התגובה הרי שהיה מספר סיפור מעט שונה מזה שסיפרה אביטל.

שילת מתקשה למצוא אינטרס כלשהו של קולט אביטל, השומרת על כבודו של שמעון פרס, לספר סיפור שאינו אמיתי על התנהלותו. "אפשר לשמוע בסיפור אם יש בו משהו קוהרנטי. ידעתי שאחרי הסיפור שלה יגיעו סיפורים נוספים ועדויות נוספות כי סוג כזה של התנהגות הוא לא חד פעמי. השאלה של 'למה עכשיו' היא לא לגיטימית, כי עכשיו יש לה אומץ לעשות זאת ותראה לכמה אומץ היא נדרשת".

על דבריהם של אנשי שמאל הסבורים כי מאחר ופרס היה בעל הדעות הנכונות יש להכיל את התנהלותו הבעייתית, אומרת שילת כי תגובה שכזו שנאמרה מפיה של חברת הכנסת רוזין היא "חרפה", כהגדרתה. "זו ממש תגובה בזויה. כי חשבתי שכל מי שעוסק בנושא של הטרדות מיניות אין אצלו שאלה של מי נמצא בצד הנכון", היא אומרת ומזכירה כי פורום תקנה בראשו היא עומדת עוסק בסוגיות שכאלה, של תלונות על אנשים שנמצאים "בצד הכון", לכאורה.

באשר לפערים בין התקופה הנוכחית לזו של לפני כמה עשורים, תקופה בה התנהגות שכזו נחשבה כמעט לנורמה, עורכת שילת הפרדה בין המקובל בציבור הדתי לזה שאינו דתי וקובעת כי מעולם לא הייתה התנהגות שכזו נורמטיבית בחברה הדתית, גם אם היו אירועים שכאלה פה ושם. "אף אחד לא התייחס לזה בקלות דעת".

להערכתה תנאי החיים שלנו כיום הם שמאפשרים למעשים שכאלה להתרחש יותר והדברים נוגעים גם לריבוי האוכלוסייה כיום לעומת העבר, ובנוסף לכך מדובר במחלה חברתית שיש לעסוק בריפוי שלה מתוך שיתוף פעולה.

על בני המגזר הדתי, אומרת שילת, שומרת ההלכה ככלי לחיים על שומרי המצוות, ועם זאת ישנם מי שהדבר אינו מספיק להם. אנחנו בדור שבו כבר לא ניתן לומר ש'לי זה לא יקרה', היא קובעת ומציינת את ההבדל המשמעותי בין האופן בו הגיבו בציבור הדתי לפרסומים הראשונים של פורום תקנה לבין האופן בו מתקבלים היום הדברים, מתוך אותה הבנה שלכל אחד הדברים יכולים לקרות.

האם תנועת ה'מי טו' והקמפיינים הכלל עולמיים בנושא זה לא הופכים לקמפיין נגד גברים? שילת משיבה ואומרת כי אם מרבית המותקפים הם גברים הרי שיש לדברים סיבה. מעשים שנעשו בעבר הותירו צלקות קשות בנפשן של נשים, וכעת מתברר שגם בנפשם של גברים, ואין להתכחש מכך שמרבית הפוגעים הם גברים.

לדבריה בעבר היו הגבולות מטושטשים בין חיזור להטרדה עד כדי תקיפה, בעוד כיום יש ניסיון לעצב את הגבולות בין חיזור להטרדה, ועיצוב גבולות אלו הוא משימתו של הדור הנוכחי.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו