איתן קרנטמן
איתן קרנטמן צילום: דוברות

הרהורים כאובים על השימוש באנלוגיה מרושעת כלפי נבחר ציבור וכלפי מגזר במדינת ישראל

דברים אלו נכתבים בכאב רב בעקבות פרסום טור דעה מביש בידי הרב אורי כהן כאן בערוץ 7. הטור מגיב למקרה בו תקף חבר כנסת בישראל, מנציגיה הבולטים של החברה הערבית בישראל, חבר כנסת אחר, מנציגיה הבולטים של הימין הלאומי בישראל. יש לומר בבירור כי אין הצדקה כלל למעשים כאלו בשל מחלוקות אידיאולוגיות. אין ספק כי למעשיו של הח"כ הערבי אין מקום לגיטימי כלל.

אך עלינו לתת את תשומת הלב למאמר הנ"ל משום שבניסיון לגנות את התוקף ולהגן על הנתקף הוא מציג את מלוא הכיעור הגזעני שנוכח בחלקים מסוימים של הציבור הדתי-לאומי בישראל. במאמר, משווה הכותב בין מקרה הגר ושרה למקרה התוקף הערבי והנתקף היהודי, באומרו כי יש ליהודי אדנות ועדיפות כלשהי על הארץ והמדינה, ושבכוחו של היהודי להתנהג כשליט על הנשלט הלא-יהודי או כבעלים של עבד – וכן מוסיף הכותב ומכנה את הנציג הערבי "בן האמה".

האנלוגיה למקרה הגר ושרה חוטא בכמה מובנים.

ראשית כל, הגר נלקחה בידי אברהם כשפחה ויועדה על ידי שרה לתפקיד מסוים. ייעודה של הגר היה פונקציונלי גרידא – כייעודו של עבד פשוט, חסר זכויות, חצי-אדם. כן היה ייעודו של ישמעאל, בן האמה, אשר ביציאתו לתרבות רעה, יכלה שרה להורות על גירושיו ביד נחושה.

האם מצב זה של הגר תואם את מצבה של החברה הערבית בישראל ואת נציגיה? האם החברה הערבית ונציגיה קיימים בארץ קיום פונקציונלי גרידא? האם כאשר אנו פוסקים מלראות אותם כחשובים לנו, נוכל להורות על גירושם? האם לקחנו אותם לארצנו בכדי לספק את צרכינו? האם אין הם מרגישים קשר מהותי לאדמת ארץ ישראל? האם הערבי בישראל הוא אותו חצי-אדם, כלי לשירות העל-אדם היהודי?

על שאלה זו ניתן להשיב באמצעות בחינה הטיפוס היהודי, שהוא לכאורה ה"הפך" של בן האמה – השליט, הכובש, האדון והבעלים וזו נקודתי העיקרית.

במשך אלפי שנים, היה הגבר היהודי המסורתי לגבר נשי במהותו. כל קיומו סבב סביב הקהילה ובית המדרש, כל תכליתו נקבעה על פי התמסרותו הכנועה לאלוהיו. בניגוד למה שמספרים הפטריוטים המודרניים בדמות ראשי המכינות הקדם-צבאיות ורבני הקו, הגבר היהודי מעולם לא היה גבר של כיבוש יעדים אלא של כיבוש וריסון עצמי.

הקרבה של חייו שלו וכל אשר לו למען האל. עבודת השם האידיאלית, עבודת השם מאהבה, לשמה – היא עבודה של הקרבה, של היכולת להעניק, לסגת מעצמך מרכושך ומהישגך – משום שרק על ידי נסיגה והקרבה למען האחר, ניתן לעמוד מול האחר האולטימטיבי, האינסופי – מול האל בכבודו ובעצמו. כך מלמדת אותנו עקידת יצחק המופיעה בפרשת השבוע שלנו.

פרשת העקדה שאנו קוראים בשבת זו מתארת את הקפיצה הדתית-אמונית הגדולה של אברהם. אברהם מצווה בידי האל להקריב את בנו יצחק – מעשה חסר כל הצדקה רציונלית, בסיס מוסרי-חברתי, הנאה חומרית או תועלת רגשית. אברהם נדרש להיענות לצו אלוהי-דתי מפוקפק – והוא לוקח על עצמו את המשימה בלי היסוס. בכך אברהם הוא "אביר האמונה" – אמונתו היא בלתי-תלויה ומבטאת את תמצית הכרת האדם את מעמדו מול אלוהיו.

אברהם נענה לצו זה ללא היסוס, לוקח את יצחק ומוכן לבצע את אשר יוטל עליו. זוהי עבודת השם לשמה, זוהי התמסרות מוחלטת, זהו מעשה הנעשה מתוך תודעה פסיכולוגית של התמסרות והקרבה ולא מתוך כיבוש. כך מתאר הרב סולובייצ'יק את העקידה במכתב שכתב לכומר קתולי מבוסטון, כשהתבקש להסביר את הרעיון הפילוסופי שמאחורי טקס פדיון הבן:

"... מה נקרא האדם להקריב? היהדות נתנה תשובה ישירה וגלויה לשאלה תיאולוגית ומוסרית בסיסית זו. על האדם להקריב את כל מה שברשותו. אין דבר שניתן לחשוך מהאל או להותירו ברשות האדם... עקידת יצחק היא דוגמא מופתית לסוג כזה של עבודת אלוהים מתוך הקרבה... טקס פדיון הבן חוזר ומשחזר את הדרמה של הקרבת יצחק לאלוהים בידי אברהם, כאשר מסר את בנו בלא כל הסתייגות האלוהים"

במאמרו, מציג הרב אורי כהן את הצו של שרה לגירוש הגר וקורא לנו לאמץ צו אנושי, זמני, תלוי-הקשר ומוגבל זה, בדמות האדנות שלנו על בני אדם אחרים, צו שמעולם לא נפסק להלכה ושהחלה מיידית שלו על המציאות הינה חילול השם גמור.

אך לעומת הצו המפוקפק הנ"ל, צו ההקרבה של האל הוא אינטגרלי לכל חיי הדת שלנו בכללותם! עבודת השם לצורך אידיאלים אנושיים כגון לאומיות וממלכתיות, עבודת השם מתוך תודעה של כיבוש ייעדים, מתוך גאווה כלשהי, מתוך אדנות – היא עבודת עצמינו ועשיית האל 'כלי לסיפוק צרכינו'. היא עבודת השם שלא לשמה משום שהיא אינה מאפשרת לאדם לחרוג מקיומו, קיום אשר סובב סביב אינסטינקטים ואינטרסים אנושיים. היא עבודת השם תלויה משום שמהניע לה והתודעה המאפשרת אותה היא תודעה של סיפוק, תועלת ואינטרסים, ובהסתלקותה של התועלת מחייו של העובד, פוסקת עבודה זו מלהתקיים. נחוצה הקרבה, התמסרות מוחלטת, נסיגה מן המובן מאליו, לצורך עבודת השם לשמה. 

נדרשים 'כלים' חזקים (ריסון, דין והקרבה אותם מייצג יצחק) כמינוחו של ספר הזוהר, להגביל את האורות (השאיפה המתמדת להשפעה מוחלטת, אותה מייצג אברהם). הגבר היהודי המסורתי הוא "כלי" המקריב את כל כולו עבור האחר, משום שהכנעה מינורית זו מכינה אותו להכנעה אולטימטיבית – עבודת האל ללא חיפוש אחר סיפוקים.

בתקופה המודרנית חל שינוי מהותי ומציאותי בחברה בכלל ובעולם היהודי בפרט. התגברות ה'אורות' היורדים לעולם בדמות הלאומיות הגואה, הליברליזם-הומניזם המערבי וההשכלה המדעית – אתגרו את הכלים הנוכחיים של העולם היהודי. הכלים היהודיים – אפורים בצבעם, מוגבלים ומגבילים במהותם, כנועים ל"צורה" ול"מסגרת" בטבעם – נעשו עתה לא-רלוונטיים ובלתי מוסריים. הוולגריות הדתית הפכה לנחלת אלו שהתנגדו לה מראשיתה.

הראי"ה קוק הבחין שהכלים הנוכחיים אינם מסוגלים להכיל את האורות המתגברים ויורדים לעולם, ומיהר לקרוא ליצירת כלים חדשים. כלים שיאמצו את הלאומיות, כלים שיהיו קשובים למוסר, לאנושיות ולהשכלה. כלים אלו יהיו חייבים להחזיר את ההרמוניה בין הרוח היהודית לגוף ולעולם הפיזי, בין הדת ואלוהים לצרכים הלאומיים ובין הצורך בערכים וחדשנות הלכתית לבין הצורך לשמור על הכלי בשלמותו, על המסגרת והצורה הדתית.

מנטליות זו של כיבוש יעדים, הורדת שפע והגברת החסד בצורה אידיאליסטית, יצרה גבר יהודי-ישראלי, מעין הכלאה של אלוהים וטנק. האופי ה"כובש" של היהודי (בניגוד לאופי ה"מקריב" של היהודי ההיסטורי הנשי) מוביל באופן טבעי ומתבקש (ואף רצוי במובן מסוים) לכיבוש הארץ וכיבוש עמדות כח במדינה. אך במהרה גם הדת נעשתה יעד לכיבוש – הקב"ה נהפך לאל לאומי-פרטי ולא אוניברסלי וחובק כל כפי שתיארו הנביאים, מצוות הם כלי לשירות המדינה והצבא, הדת היא מעין 'עמדת הנחת תפילין' לחזון מפוקפק של "ארץ ישראל השלימה" והתפילה נרצחת בדם קר ללא הכנעה עצמית והתמסרות לאלוהים. 

כיבוש יו"ש במלחמת ששת הימים, מוצדק ככל שיהיה בזכות ההיסטוריה והצרכים הלאומיים, הגבירה את אחיזתנו בארץ אבותינו ויצרה תופעות מוסריות מובילות (כגון ארגוני צדקה רבים וטובים וכן אחוז תרומת האיברים הגבוה בארץ) אך בו בעת הובילה לאיבוד עדינות דתית במקרים רבים וליצירתה של יהדות כובשת, לא מקריבה. חוסר הגבולות בתודעה שלנו, חוסר היכולת לבקר את עצמינו ואת המדיניות שאנו לעתים מקדמים, וכן העלמת העין מתופעות הרסניות וכואבות – כל אלו הם תסמינים למחלה: השתלטות הרסנית של האורות, של האידיאליזם משולח הרסן ונטישת הכלים. 

במקום שאיפה מתמדת לכיבוש והתיישבות בעוד ועוד שטחים בארץ ישראל, במקום כיבוש של הדת והפיכתה לפילגשה של המדינה החילונית, למעין בובת מריונטה של מפלגות ופוליטיקאים אינטרסנטיים – עקידת יצחק מלמדת אותנו על כיבוש מסוג אחר – כיבוש עצמי, ריסון האינטרסים והקרבה ערכית של האידיאליזם המתפרץ.

הצורך הקיומי בהישרדות, בצירוף האכזבה המתבקשת מתהליכים מדיניים כושלים בעבר ומטרור אכזרי בהווה השכיחו מאיתנו את החובה האישית והקולקטיבית שלנו להיות ציבור של סינתזה, כפי ששאף הרב קוק במפעלו. סינתזה בין דת למודרנה שהתבטאה בשיח הפתוח עם כל הצדדים והחיבה שרכש ל"חופשיים" המודרניים. הראי"ה, על אף הכתרתו של ממשיכיו כ'אבי הדתיות הלאומית', אשר בימינו מזהה עצמה עם הפטריוטיות הרומנטית של ז'בוטינסקי יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, מעולם לא התחבר באופן מלא ורשמי אל הימין הלאומי. 

החיבור הדל והסלקטיבי שלהם אל המסורת (חיבור שנועד לשרת אך ורק לאומיות כתכלית) וכן חוסר הפאתוס המוסרי-הומניסטי (נחלת השמאל דאז) היה חסר לו בימין. על אף שיתוף הפעולה איתם במלחמתם נגד הגבלת הדת של הבריטים, כמו גם המלחמה לשחרור אסירי תיק רצח ארלוזרוב, ראה עצמו הרב קוק כאיש של סינתזה בין התזה הלאומית-בדלנית של הימין לאנטיתזה ההומניסטית-אוניברסלית של השמאל.

הרוח היהודית הלאומית חשובה ולעולם לא נעדיף את הפרספקטיבה היהודית על אלו הזרות לה – אך דחייתו המוחלטת של "האחר הערבי" משמעותה התעלמות מעצם שליטתנו על מיליוני אנשים. המסר האכזרי היוצא מתוכנו שהם אינם שותפים, לעולם לא היו ולעולם לא יהיו שותפים אינטגרליים (כן, זה כולל את כניסתם לעמדות כח -בהכרח!), למציאות שאנו מנסים לבנות כאן בארץ, היא בעצם האמירה שאין לנו, עם הרחמנים, הביישנים וגומלי החסדים שום מחויבות ל"אחר" הנמצא ממש מתחת לידינו (תרתי משמע).

דחייה וביטול ה"אחר" – מתוך האמירה כי הוא אינו שותף לדרך, לזמן ולמקום בו אנו עומדים, וכי יש מציאות טובה יותר בלעדיו, משפיעה על תודעתנו הדתית. האגו מתעורר והורס את העדינות הדתית, ואת מקומה של העדינים תופסים הקיצוניים שעבודת השם שלהם היא עבודה כובשת – פגיעה באחרים לשם השגת אקסטזה דתית, או במילים אחרות - "תג מחיר". חוסר ההתחשבות בכלים (לטובת האורות!) מתבטא בחוסר יכולת להכניע את עצמנו ולהקשיב ל"אחר". 

ניתן למצוא הצדקות הלכתיות-סלקטיביות, תועלתניות ורעיוניות לדחיית ה"אחר", אך ללא לקיחתו בחשבון, ללא הכנעה של עצמינו ל"אחר" ול"אתה" העומד מולנו, כיצד נוכל להכניע את עצמינו אל מול "האחר האינסופי"? כיצד נוכל להתמסר בכנות גמורה לאלוהים אם אנו מתעלמים או דוחים חלקים נרחבים של המציאות סביבנו? אדם שאינו מסוגל לכבוש ולרסן את עצמו, אינו עובד את אלוהים ואינו כלי לשליחותו. אדם זה אינו מסוגל להקריב את היקר והחשוב לו, וכך הופך את אלוהים והדת לכלי לשירות עצמו.

ניתן על כן להבין את זכותינו בארץ באופן כזה – הארץ הזו היא "שלנו" כשם שאמא "שלנו" היא כזו. אין אנו בעלים עליה ואין היא אמה לאדנותינו. היא שלנו במובן זה שאנו בעצם שלה. יצאנו ממעיה ההיסטוריים, אנו קשורים אליה קשר מהותי – אנו שייכים לה ולעולם לא נוכל "לכבוש" אותה, אלא רק להתמסר אליה ולהקריב למענה. קשר זה חווים גם כן רבים מהציבור הערבי.

עלינו לקרוא לאחר – לא כבן אמה חלילה, אלא כשותף בלתי-תלוי לדרך. "בוא, היה שותף, עזור לנו לקדם מטרות יחד" קריאה זו יוצרת נאמנות. נאמנות לא נוצרת מהפחדה ואדנות אלא משיתוף האחר במטרותיך מתוך הבנה כנה שהוא אכן שותף אינטגרלי, שאין מציאות מתוקנת בארץ בלעדיו.

הכותב: תלמיד בישיבת אור תורה מחנים, פעיל חברתי לחופש דת ולשיח בין דתי

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו