הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוגצילום: מירי שמעונוביץ

הפרשיה המסיימת את פרשת וירא ואת צמד הפרשות העוסקות בחיי אברהם, מסעותיו ונסיונותיו, היא פרשת העקדה. אפשר לומר שחיי אברהם מתפרסים בין ה"לך לך מארצך", לבין ה"ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". העקידה היא השיא והמבחן העליון לאמונתו של אברהם ודבקותו בה'.

אולם פרשת וירא אינה נחתמת בכך. אחרי השגב הנורא של מעשה העקדה, מופיעים מספר פסוקים הנראים, במיוחד על רקע סיפור העקדה, תפלים וחסרי ערך:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

לפי המדרש, המלך מנשה בן חזקיהו הטיל דופי בתורה כולה בגלל פסוקים שכאלה. חז"ל הגדירו אותו כמי שעליו נאמר בתורה: "והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו ל). הוא היה יושב ודורש ב"הגדות של דופי". אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע', 'ותמנע היתה פילגש' (בראשית כב)? כלומר, מנשה זלזל בפסוקים אשר נראו לו חסרי משמעות וערך, ובעקבות זאת הגיע לזלזל ולכפור בכל התורה כולה. (סנהדרין צט ע"ב).

כנגד מנשה וההולכים בדרכו עד ימינו אלה, כתב הרמב"ם "ואין הבדל בין 'ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען', 'ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד', או 'אנכי ה'', ו'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת". (פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני מי"ג העיקרים).

חכמים ביקשו למצוא פשר ומשמעות בפרשיות היוחסין של הגויים בספר בראשית, ודומותיהן בשאר התנ"ך, הציעו דרשות והסברים מגוונים, ובעקבותיהם הלכו חכמי כל הדורות. אף אנו נלך בדרכם.

לרשותנו עומד הכלי הפרשני שהוצג בשלש הפרשיות הראשונות של ספר בראשית: ראיית הפסוקים האחרונים של כל פרשה כהקדמה והטרמה של המאורעות שיפורטו בהרחבה בפרשה הבאה. כך יש להבין גם את פרשיית היוחסין של משפחת נחור. חשיבותה המלאה תתברר בשבת הבאה, בפרשת חיי שרה, כאשר אברהם ישביע את עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני אשר בארץ, אלא ילך אל ארץ מולדתו, ויקח לו אשה ממשפחתו. העבד יגיע לחרן, יפגוש שם את רבקה על הבאר, יתהה על קנקנה ויגלה את מעלותיה, יציע לה את השידוך והיא תסכים בחפץ לב ובאישורם של הוריה ואחיה להצטרף למסע לארץ כנען ולהנשא לבן הדוד יצחק, בן אברהם אחיו של סבה נחור.

על בסיס ההנחה הזאת, נוסיף ונתבונן בפרטיה של הפרשיה:

יש לשים לב לכותרת של פרשיית היוחסין: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך". כמה וכמה שאלות על הפסוק הזה: מדוע דווקא "הוגד לאברהם", מי הגיד לו ולמה? מדוע רק עכשיו, אחרי העקידה? מה פשר ה"ילדה מלכה גם היא", גם - בנוסף למי? וכן אצל ראומה הפילגש, מדוע נחוצה ההקבלה "ותלד גם היא" – ולמי מקבילים אותה?

הפסוקים הללו מסבירים כיצד התעורר אצל אברהם הרעיון לשגר את העבד לבקש אשה ליצחק בחרן. ישנה כאן הודעה מכוונת לאברהם, המיועדת להסב את לבו לכך שהמשפחה שלו בחרן גדלה ומתפתחת, ושבאותה מידה שהוא מתברך כאן בברכת ריבוי זרעו, גם אחיו נתברך בכך. כרגיל ברשימות היוחסין שבתנ"ך, מונים רק את הגברים. למעט יוצאת דופן אחת: ובתואל ילד את רבקה. ברור שהיא לא הבת היחידה שנולדה שם, אבל רק היא נזכרת מפני שהיא המיועדת ליצחק. משמע, עוד קודם ששלח אברהם את העבד לחרן הוא כבר ידע על קיומה של מישהי מיוחדת שנולדה למשפחה שם, רבקה! (מדרש הגדול, בראשית כב כג)

התורה אינה מסתפקת במנין שמות הבנים של נחור אלא גם מדגישה: "שמונה אלה ילדה מלכה", ועליהם נוספו עוד ארבעה שנולדו לפילגשו, ראומה. נמצא, שבבית נחור נולדו שנים עשר, כפי שבבית אברהם, אצל יעקב, נולדו שנים עשר שבטים, שמונה בני הגבירות, וארבעה בני השפחות. (מדרש לקח טוב, בראשית כב כד). ההשוואה הזאת נרמזת במילים "ילדה מלכה גם היא". חז"ל דורשים, שמלכה, כמו שרה אחותה, היתה עקרה שנים רבות ונפקדה בזכות שרה ואברהם. הרמב"ן מוסיף ומפרש שההקבלה בין המשפחות מלמדת שכל משפחת נחור ראויים להדבק בזרעו של אברהם, ולכן הורה אברהם לעבד "אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני". פרשה זו באה ללמדנו, שלא זו בלבד שרבקה היתה כלילת המעלות וראויה ליצחק אבינו, אלא שהיא גם באה ממשפחה הגונה וראויה. ומכאן גם מסקנה רחבה יותר, לחשיבותם של הבית והמשפחה כמצע לגידולם של אנשי מעלה.

ראיה נוספת לכך שהפסוקים הללו מבקשים לשבח את המשפחה בחרן ובמיוחד את רבקה בתוכם, היא ההשמטה הניכרת לעין של לבן בן בתואל אחי רבקה. רבנו מיוחס שאל בפירושו: "ואיני יודע למה לא הזכיר את לבן", התשובה לכך היא שאין ראוי למנות את הרשע בתוך פרשה המבקשת להציג דווקא את החיוב במשפחת נחור.

יש במדרשי חז"ל גם דרשות החושפות את גנותם של בני המשפחה על פי מדרש שמותיהם. אך מסתבר שזו גנות יחסית, אין הם עומדים במעלתם של אברהם יצחק ויעקב, אבל עדיין הם במעלה גבוהה מזו של יושבי ארץ כנען, ואף של סביבתם הארמית.

מקומה של הפרשה אחרי סיפור העקידה מובן לפיכך היטב. אחרי שהובטח שיצחק לא יעלה לעולה, וממנו יהיה המשך לשושלת האברהמית, צריך למצוא לו בת זוג שעמה יקים משפחה. זו משימה לא פשוטה, למצוא מישהי שמתאימה להקים עם יצחק את הבית הראוי, ושתירש את מקומה של שרה אמנו.

פרשת משפחת נחור מכינה את הרקע למסע העבד לחרן, ומלמדת על הקושי והמורכבות של עולם השידוכים כולו. כמו מחפשי הזהב והיהלומים, צריך לפעמים להרחיק נדוד ולחפש בתוך ערימות עפר עד שמוצאים את בן ובת הזוג הראויים. כשמוצאים, בחסד ה', אפשר להקים יחד את בית ישראל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג